כל סרטון שצה”ל משחרר כדי להעיד על הדיוק והזהירות הרבה של טייסי הקרב ותקיפותיהם ה”מדויקות” מחפה על הסרטונים הנסתרים של הפגזות ממיתות אזרחים, בהם נשים וילדים
מאבקה של אמי, אלמנת צה”ל, לחיבוק שוויוני של הקולקטיב הלאומי מצד אחד, ולחיזוק הקולקטיב הקהילתי מצד שני, מהדהד את סיפורה הבלתי מדובר של ישראל השנייה שצף בימים אלו, ימי השבר הלאומי בעד ונגד הרפורמה המשפטית
האם בכירי צה”ל אכן סבורים כי הפצצות ייפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות תודעת השואה העמוקה בצבא (ע”ע “עדים במדים”), הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן? אבנר בן-עמוס ותמי הופמן על השילוש הבלתי-קדוש: צה”ל, איראן והשואה