כמו הפמיניסטיות שחשבו שנשים בצמרת יועילו לכל הנשים באשר הן, כך גם האקטיביסטיות הלסביות, הטרנסיות, הביסיות, ההומואים הפלסטינים וכל שאר שכבת התחתית של הקהילה מאמינות שמאבק הפונדקאות ייקח את כולנו למעלה. אבל זה שקר ואחיזת עיניים
הצעת חוק להחמרת ענישה בפשעים על רקע מגדרי, מעלה את התהייה: האם הקהילה הטרנסית להביע אמון במערכות הכליאה – אותן אלו אשר באופן היסטורי ואקטואלי משרתות את האלימות והאפליה הממוסדת כלפיה?
סביב יום הזכרון הטרנסי, שצוין בשבוע שעבר, דובר רבות על התאבדותה של מאי פלג, פעילה בקהילה. אלא שהיום הזה, במידה מסוימת, משתף פעולה עם הפוליטיקה של המוות שרודפת את חייהם של אנשים שונים מגדרית. צריך להתעמת בכנות ובאומץ עם כך שיש מי שנידונים לחיים ראויים, בזמן שאחרים מתקיימים באזור הדמדומים
הקו המפריד בין טרנסיות בזנות לבין הקהילה הלהט"בית הוא לא רק דמיוני – במקרה הרע יש מי שבעיניו זה לגיטימי שזה קורה ובמקרה הפחות רע יש מי שלא יודע שזה קורה, והדיבור על זה בקול רם חשוב בשביל שניהם. טקסט שהוקרא ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי האחרון
המשטרה לא לקחה יותר מדי ברצינות את תקיפתה האלימה של אשה טרנסית, ועבור העיתונות הכותרת "זה לא גברת, זה אדון" משעשעת יותר מ"אשה עברה תקיפה אלימה". לכן נצא לדרוש את הביטחון והכבוד המגיעים לנו
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
