כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו השבוע צביטה כפולה בלב: האנס משה קצב שוחרר לביתו, הקורבן יונתן היילו לא זכה לחנינה מידי הנשיא. אך האם אנחנו צריכים לדבר על שני המקרים בנשימה אחת?
יום הכיפורים הוא זמן לצדק ומחילה ולהבנה שכולנו כלים שבורים, גם יונתן היילו שבחר בחייו ולקח חיים של אחר. הקמפיין לבקשת החנינה מנשיא המדינה רואה את יונתן כמות שהוא – לא מלאך ולא עבריין – ומבקש לתת לו הזדמנות שנייה, לטיפול ושיקום במקום כליאה
כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
בעוד העונשים הנגזרים על אנסים מסתכמים במקרה הטוב במספר חד-ספרתי של שנים, יונתן היילו – מהגר, שחור, קורבן אונס, שחי בשוליים של מדינת ישראל – הולך לבלות את מרבית חייו הבוגרים מאחורי סורג ובריח. הוא ראוי לתמיכה שלנו אל מול עיניו העצומות של בית המשפט
יונתן היילו הורשע ברצח האנס שלו, ירון איילין, ונגזרו עליו 20 שנות מאסר שכן מעשיו לא עמדו במבחן "האדם הסביר". האם בית המשפט שמע, באמת, את עדותו? האם לקח בחשבון את הטראומה? האם הבינו השופטים כי נפשו נרצחה שוב ושוב כאשר נאנס פעמיים?
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
