במופע הביזיון ב"לונדון וקירשנבאום" לאחר ההפגנה הגדולה בירושלים, נחשפנו לכוחם המעוול של עיתונאים. במקום החרפה המקצועית שקיבלנו, כך יכול היה להיראות דיון אילו הייתה כאן יושרה מקצועית והגזענות לא הייתה מעוורת את עיני המושלים בתקשורת
הנטייה הפבלובית להכחיש את חטיפת ילדי תימן נובעת הן מרגשי הזדהות עמוקים עם דור המייסדים של המדינה והן מחוסר היכרות עם התשתית האידאולוגית של התנועה הציונית: השבחת הגוף היהודי מצד אחד וניצחון במלחמה הדמוגרפית מצד שני
חרף העדויות שנתגלו באחרונה עם פתיחת הארכיונים ובמקום להפנות לגורמים ממסדיים שאלות נוקבות, יוצרי המשדר העמידו במרכזו, ועוד בגאון, תוכנית משנת 1986 – כאילו שהפעם ההיא לא הייתה גרועה מספיק
חשיפת הארכיונים מזמנת חגיגה של ממש לשוחרי העובדות, הנאחזים בהן כדי לערפל את מסגרת הדיון שבתוכה הן מפורשות. זאת משום שפועל כאן דחף פנטזמטי אשר לפיו ישראל היא מדינת חוק וסדר, שיעוות כל עובדה כך שתתאים לפנטזיה
במסגרת הסרתו המבורכת של החיסיון מהפרוטוקולים בפרשת ילדי תימן, נחשפו היום מאות אלפי מסמכים החושפים עולם ומלואו של טרגדיות וזעזוע, וכן את דרכי החקירה והשיח של הוועדה והאנשים שמאחוריה. את החוטים בין הדברים צריך לטוות לבד
אני חצי-חצי קלאסי ולא קלאסי: שם המשפחה שלי הוא אשכנזי, אך החזות שלי לא חד משמעית וכמעט בכל היכרות עולה השאלה ״מאיזה מוצא אתה?״ כמי שיש לו את הפריווילגיה הזאת, החובה שלי היא להשמיע את קריאת התיגר עבור מזרחים ומזרחיות כמוני
״גלבי״, ספרה החדש של איריס אליה כהן, מספר את סיפורה של עורכת דין בשנות השלושים לחייה שיוצאת לחפש את אחותה התאומה שנחטפה מן המעברה. אבל זה לא רק סיפור על ילדי תימן, אלא בעיקר על חמלה גדולה לבני אדם ולרעיון של היות אדם
האם להתחיל לדבר על הנעדר – דודו של יוצר הסרט שנעלם מבית החולים בעודו תינוק, או דווקא על הנוכח – דמותו של הבמאי המשחקת תפקיד? האם בפנינו סרט דוקומנטרי או עלילתי? שלומי חתוכה על ״פרדס כ״ץ אהובתי״
