אתיופים, בדואים ואפילו חייל ממוצא פיליפיני – כולם טובים למות יחד, אבל לחיות ברווחה ובכבוד – פחות. החודשים האחרונים מדגימים את הפער הבלתי נסבל בין האדישות המוסדית לסבל יומיומי לבין המחיר בדם שנדרש מאזרחים מסוימים כדי להיות חלק מקולקטיב מדומיין
שבעה מתוך 19 ההרוגים מפגיעת רקטה הם בדואים. באין צופרים ואין מרחבים מוגנים, האזרחים הבדואים המופקרים בנגב נאלצים להתמודד עם טיעונים משפטיים לכאורה למניעת מיגון, ופיקוד העורף דבק במחדליו
היועצים המשפטיים שנתנו גיבוי לאכיפה מגזרית מוגברת, המלווה שיטור מגזרי אלים בנגב, לא ניסו ברצינות לחסום את ההשתוללות הפרועה שהובילה לאסון במירון. ממש כשם שכשלו באכיפת חוקי התכנון והבנייה במגזר החקלאי היהודי וברבות מהרשויות המקומיות
הרשות משתדלת לבדל עצמה מגורמי האכיפה, ולהתמתג כגורם הממוקד בפיתוח והתיישבות. היא בוחרת להבליט באמצעות תקציב יחצ"ני מנופח את חלקה בהקמת שכונות, ובפרישת תשתיות, אך בפועל היא מעורבות בעיקר בהרס כפרים ובסילוק תושבים. לאחרונה ראשי הרשויות המקומיות הבדואיות וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת קראו לפירוקה
תוכנית פראוור הגנוזה ועימה הרעיון שאפשר להעביר בכפייה אוכלוסיית ילידים ולייצר עבורה מרחב מחייה לגיטימי, כמו נשלפו ממגירתו המאובקת של הנדריק פרוורד, ארכיטקט האפרטהייד בדרום אפריקה. ושם זה ממש לא עבד