אחד היתרונות של מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים הוא שמעשי האכזריות מטעמה הולכים ומיטשטשים, הופכים שיגרה. ובכל זאת, אסור לתת להרס (בפעם ה-70) של הכפר הבדואי אל-עראקיב להישכח
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
האם הילד שחולצתו מופשלת, עם כל משפחתו ושאר הבדואים המתנכלים האלה, נשים וטף וגברים, יודעים שבדיוק נפלה עטרת ראשנו שהם באים עכשיו? אולי זה מה שמעצבן את השוטרים, שהרי היינו ברגע כל כך יפה, מאחד ומפלג. על יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
“סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים”, כך אמר איש קק”ל יוסף וייץ לדוד בן-גוריון, מבלי להבין שמי שטועה פה, ובגדול, זה בכלל הוא. הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948 – זרעי הפורענות של תוכנית פראוור ב-2013
כשההיגיון האתנו-לאומי מאפיל על ההיגיון של ההון: עשרה יישובים קהילתיים המתוכננים במבואות ערד מסעירים את הנגב. המתנגדים והתומכים אולי לא מודעים לכך שזו תוכנית שהתחילה ותיגמר על הנייר בלבד. אז למה ממשיכים לתכנן?
הריסות הבתים האלימות בשבועות האחרונים ביישוב הבדואי המוכר ביר הדאג’, חושפות את ההיגיון המנחה מאחורי מדיניות ההכרה בכפרים: במקום חלוקת משאבים הוגנת, תשתיות וזכויות, מדובר בניסיון לפיקוח וצמצום המרחב
בעקבות עמותות השמאל וארגוני זכויות האדם, אימצו בעמותת הימין רגבים את אפיק הפעולה המשפטי. הם לא בוחלים באף אמצעי שיאיץ במדינה להלום בכל הכוח דווקא באוכלוסייה המדוכאת ביותר, בדרך לשמירה על אדמת הלאום. הכירו את עמותת רגבים
התעלם מהאוכלוסייה, היה עמום וסודי והצע תנאים מעליבים – במקום להוביל את הנגב לתהליך פיוס, המדינה רק מעמיקה את הסכסוך בינה לבדואים. ת’אבת אבו-ראס ואורן יפתחאל מסבירים למה יש להתנגד לתוכניות בנגב
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
