על הכינוס החשוב שהיה אמש בשדרות לא תשמעו בכלי התקשורת המרכזיים. בזמן ששם, בעיר המופגזת ביותר בדרום, דיברו על עצירת ההסתה והגזענות, התקשורת המשיכה לחפש את מי שיצעקו למצלמות סיסמאות חלולות ששמעו קודם לכן מפוליטיקאים פופוליסטיים, וכך שוב מונצח הדימוי הפוגעני של תושבי עיירות הפיתוח כחסרי תרבות ופראיים. אז הנה,…
כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון חדש שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, אבל מה לעשות שזה לא המצב. אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל "מאבק לא אלים". המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר – ולא מי שמתקומם באומץ נגדה
מאז החטיפה נקם הממסד הישראלי בפלסטינים בסגר, מעצרים המוניים, ירי, תקיפות מהאוויר והיבשה, פצועים והרוגים. מאז גילוי הגופות נחטף ונרצח צעיר ערבי בשועפט, שני מכפר קאסם נדקר, ערבים הותקפו בירושלים, טילים נפלו בדרום, תחנה של הרכבת הקלה הוצתה ועוד היד נטויה. והמנהיגים רק מצדיקים את מעגל הדמים הבא
וככה הדברים קורים. בתחילה, קריאות גנאי ליד הבית שלך. ושבוע לאחר מכן, הידיעה שיש מקומות שמוטב לך לא להגיע אליהם, למען בטחונך האישי. ומה יעלה בגורלו של מי שיישאר בסביבה כדי לראות את השלבים הבאים?
בלילה שלאחר ההודעה המרה על גורל החטופים התעוררתי מחלום מלחמה לבית רועד. הבית שלי רעד מהפצצות שערך צה"ל באזור, לכיוון עזה. קשה לי להבין כיצד נקמות דם חסרות אבחנה יכולים לשרת אותנו, את ילדי, אותי, במרחב הזמן והמקום שבו אנו חיים
