בשכונת מצוקה אחת באשקלון חיות משפחות שהסיכויים שלהן להצליח שקולים לסיכוי שמחר יפרוץ כאן השלום. סיפורו של אברה מנגיסטו הוא הסיפור שלהן, של אוכלוסיית נפגעי הנפש בישראל, וגם של הזלזול בערך חייהם של מבקשי המקלט
מינויין הטרי של שופטות יוצאות אתיופיה מדגים את התעוררותו של שיח ביורוקרטי חדש המבטא לכאורה שינוי, אלא שלמעשה זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הביורוקרטיה משמרת את יחסיה עם שכבה דקה של אתיופים המשרתים בה, אך חותרת למיצוב מחדש כתגובה לגל הביקורת הנחוש של צעירים יוצאי אתיופיה
המאבק לשחרורו של אברה מנגיסטו עולה קומה והמשפחה והפעילים מפנים מעתה את תביעותיהם לראש הממשלה וקוראים לציבור להצטרף. סיקור עצרת המחאה שהתקיימה אמש (א') בירושלים, והעלתה שאלות על מידת מחויבותו של הציבור הישראלי, והלבן בפרט, למען אזרח שחור
ההתבטאות האחרונה של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשייך, משקפת נאמנה את האתוס שהיכה שורש במשטרה: השאיפה לסמכויות רחבות ככל שאפשר, זלזול במערכת המשפט, גיבוי וחיפוי לשוטרים שסרחו, בצד אלימות, גזענות, סקסיזם וכוחנות שכבר תש כוחנו מלחזות בה
כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
יוצאי אתיופיה יצאו שוב לרחובות כדי למחות על החלטת מח״ש לסגור את התיק בפרשת יוסף סלמסה ז״ל. מי שחושב שמקרה זה – לצד מקרים נוספים רבים של אלימות משטרתית, אפליה והשתקה – יגרמו לזעזוע ציבורי, נוכח שהמדינה ממשיכה לטמון ראשה בחול
כמה חודשים אחרי מחאת האתיופים, בה חשתי לראשונה קטנה אל מול הממסד וחסרת אמון במשטרה, הבנתי: עבור פעילה לבנה המאבק בגזענות הוא בחירה יומיומית, שחייבת להיעשות תוך מודעות לפריווילגיות
משום מה מנסים לייצר הפרדה בין הגזענות הממסדית כפי שאנו חווים אותה ב-40 שנים האחרונות לבין התנהלותה של המדינה במקרה של אברה מנגיסטו, אבל מה ההבדל בעצם? אבי ילאו על הפחד להסתכל לגזענות בעיניים
אז למה הם מוחים? הסבר שיטתי ומעמיק למשבר הפנימי – בין הארגונים והדורות, והחיצוני – אל מול יחס הממשלה, שהוביל להתפרצות הקשה של מחאת יוצאי אתיופיה, ולקול החדש הנשמע בקהילה. וגם כמה עצות לשר הקליטה הטרי
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
