"ערות" הוא פרק מצוין במסורת כתיבה פמיניסטית המתמודדת עם האתגר שהניחה לפתחנו אי אז וירג'יניה וולף. האוצר הגלום בספר מאתגר את הפמיניזם להציע מסגרת פרשנית ששומרת על המתח בין המשגה של דיכוי ואופני שליטה לבין כזו המאפשרת לגלות הנאה וסוכנות פעולה
ההישג של תמר מור סלע בספרה "ערוֹת – נשים מדברות מיניות" מגולם במעשה העמוק ביותר והאישי ביותר שהוא גם המעשה החברתי ביותר והרחב ביותר. כניסתו של הספר אל השיח היא מהפכה שעשויה למזוג את תוכן השוליים אל קערת המרכז, ולשנות בכך את תמהילה וריחותיה
כשהמורה שואלת אם זה אונס, הרוחות בכיתה גועשות. הרוב הקולני סבור שזה לא אונס, ושהאשמה היא דווקא הקורבן, ״תלמידה טובה, יפה וביישנית״. המסר הדידקטי "לא זה לא" נמסך בהמולת היציאה להפסקה, והרלוונטיות של השיעור לתלמידים מוטלת בספק מראשיתו
אנחנו יוצאות למועדונים ופותחות פרופילים באפליקציות סטוצים אך במקביל, בזירת השיח, נתקענו עם טיעונים מיושנים לגבי סקס ואלימות מינית. הגיע זמנו של הפמיניזם להתעדכן ולאמץ לחיקו בין היתר את מחשבת הסקס-פוזיטיב. ואולי כדאי להתחיל בהבנה שמה שרע לי לא בהכרח רע גם לאחרת
אני רוצה לנשק אותך. להחזיק לך את היד. את שמת את זה בתוכי, ועכשיו מה? האם נוכל לדמיין עולם בו לא נידָרש להצדיק את האהבה שלנו, ללא בדיקה פולשנית של הגוף שבתוכו היא מתעצבת או של הגוף שאל מולו היא מתמלאת בחיים?