קריסת מודל הסמכות מביאה לכך שאלימות מינית – מתקיפה אישית ועד לאונס קבוצתי – הופכת לתופעה חברתית בעידן המשברי שבו אנחנו נתונים; מדוע זה קורה, איך זה קשור לפוליטיקה, ומה לעשות ביחס לכך
הכול שם מההתחלה, כמו קפסולה שמחכה להתפוצץ לכדי חוויה של לופ אינסופי שבו את, כצופה, תקועה עם האנה ועם עוד נשים רבות בעולם. על "התחום האפור" בפרק שחורך את הרשת
כשהמורה שואלת אם זה אונס, הרוחות בכיתה גועשות. הרוב הקולני סבור שזה לא אונס, ושהאשמה היא דווקא הקורבן, ״תלמידה טובה, יפה וביישנית״. המסר הדידקטי "לא זה לא" נמסך בהמולת היציאה להפסקה, והרלוונטיות של השיעור לתלמידים מוטלת בספק מראשיתו
בהתאם לדקדוק הפנימי של משטר הרשתות החברתיות הנפוץ בימינו, שלל הרגשות שאי-אפשר להביע בפוסט או באימוג'י, נדחקים לטובת כלכלת חליפין חיוורת של לייקים וסטטוסים וסרטוני סקס במקום סקס. כי כמה חירות ואמת פנימית יכולות להיות בסקס מול מצלמה בשביל החבר'ה?
סערת מוסינזון מעידה על איכותו המתחסדת והילדותית של השיח על פתיחות מינית בישראל. במקום לצקצק בלשון יש לשאול מה הבעיה שלנו עם פתיחות מינית של אנשים בוגרים, ולמה אנחנו מעזים לצפות בסרטוני מין של אחרים ללא רשותם ולהאשים אותם בהפרת פרטיותם?
הלוואי שהייתם לוקחים חצי מהאנרגיה שאתם משקיעים בהגנה על פרקטיקות מיניות אזוטריות ומשקיעים אותן בלהגן עלינו, הנשים, מפרקטיקות של אלימות מינית ותרבות האונס. שירה מייקין על האונס באלנבי 40
אני רוצה לנשק אותך. להחזיק לך את היד. את שמת את זה בתוכי, ועכשיו מה? האם נוכל לדמיין עולם בו לא נידָרש להצדיק את האהבה שלנו, ללא בדיקה פולשנית של הגוף שבתוכו היא מתעצבת או של הגוף שאל מולו היא מתמלאת בחיים?
בהתחלה חשבתי שזו פרסומת לאונס, אבל אז הבנתי שזה איום ישיר. בא מר ז' ממשרד הפרסום ואומר "תשמרי על הכוס שלך", כדאי לך, למה אנחנו מאיימים עליו! על הקמפיין החדש של "טיים אאוט"
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
