מוסדות הרווחה קרסו, תקציבים הוקפאו, ניהול משבר הקורונה הופקד בידי גברים, ובינתיים נשים נרצחות, מעגלי האלימות והעוני הולכים ומתרחבים וסיפורי מי-טו נחשפים מכל עבר. לרגל יום האשה ומשבר פוליטי מתמשך, שוחחנו עם ארבע פעילות חברתיות על על הצלחות קטנות וגדולות, על ההתעוררות של הציבור ועל תקווה לימים אחרים
במקום לנצל את עמדת הכוח של ישראל בכל הנוגע לאספקת חיסונים כדי לדאוג לחסן גם את כל הפלסטינים בגדה ובעזה, החיסונים הפכו בידי נתניהו לעוד מכשיר לדיכוי של הפלסטינים
העידוד להתחסן צועד בימים אלה על קיבת ההמונים. העיריות מחלקות צ'ולנט, פיצה או כנאפה ופותחות מתחמי ריקודים והזרקות, בעוד המתח בין המתחסנים למסרבים להתחסן עולה בהתמדה. שוחחנו עם סוציולוגית, פילוסוף, רופא אפידמיולוג ומומחה למשפט וזכויות אדם
"המחאה מסריחה מניתוק", טוענת ג'נט בלאי, ודבריה משקפים את תחושותיהם של רבים מהפעילים במאבקים שונים לזכויות אדם, שחשים שאין להם מקום במחאת בלפור הלבנה. לדידם, בעלי הבית המוחים על אובדן הדמוקרטיה אך למעשה נאבקים על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות, מתעלמים ממי שעבורם ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה
לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי". צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית