"המחאה מסריחה מניתוק", טוענת ג'נט בלאי, ודבריה משקפים את תחושותיהם של רבים מהפעילים במאבקים שונים לזכויות אדם, שחשים שאין להם מקום במחאת בלפור הלבנה. לדידם, בעלי הבית המוחים על אובדן הדמוקרטיה אך למעשה נאבקים על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות, מתעלמים ממי שעבורם ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה
לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי". צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
במקום שהממשלה תעסוק בשאלה איך לאפשר הן תפילות והן הפגנות ללא סיכון בריאות הציבור (זה אפשרי בשני המקרים!), ההנגדה הזו סייעה לנתניהו במהלך קלאסי של שיסוי ופילוג. וחמור מכל, ההחלטה שהתקבלה היא הגרועה ביותר שניתן היה לקבל, עבור כולם
החברה הישראלית מוותרת מרצון על חירויות פרט וזכויות אדם כאילו זוהי גזירה משמים, ופוסחת על דיון הכרחי ונחוץ בשאלת הסגר לעומת חלופות יעילות ומוכחות. מעבר לנחיצותו המוטלת בספק, הסגר הקרב ובא ישית פגיעה אנושה על הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה – שהן ממילא גם הפגיעות ביותר מבחינה רפואית
מדיניות הסגר בישראל מחוללת תמותה, תחלואה ואלימות בהיקף מבעית, מרסקת המונים וקוברת כל סיכוי לדמוקרטיה ושוויון בין הירדן לים. סגר אינו פתרון לקורונה, אלא עוול נורא שיש לעצור אותו, בייחוד כשבפועל, נתוני הקורונה המקומיים אינם מצדיקים בהלה חריגה
תרומתם של האינטלקטואלים המזרחים לשיח הציבורי החל משנות התשעים ועד ימינו לא תסולא בפז, אך חלק מהרעיונות שלהם מתורגמים על ידי אינטרסנטים בצורה מעוותת שבסופה נזק ממשי לציבור המזרחי
