שרת התרבות מירי רגב טופחה לתפקיד ״מנהיגת העם האותנטית״ של המשטר הציוני, לפי גבולות הגיזרה שלו – נאמנות והימנעות מביקורת על אשכנזי השלטון. הנסיקה שלה חושפת ש״השיבה הביתה למזרחיות״ לא גרמה לה ולפנתרים החדשים להתגבר על הביטול העצמי שלהם, והכפיים הן כלל לא הבעיה – אלא למי היא מוחאת אותן
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
״חוק נאמנות בתרבות״ של השרה מירי רגב שוכח שממשלה מכהנת אינה רק של תומכיה, אלא גם של מתנגדיה – וגם להם שייכים כספי הציבור המממנים את התרבות. החתירה לסטנדרטים מוחלטים בתקציבים לאמנות היא עוד צעד בדרך למות התרבות בישראל, והויכוחים העזים שהיא מעוררת
אנחנו מפיקים כמה מן התוצרים המשמעותיים ביותר של הארץ והזאת, חרף הקיצוצים המתמשכים בתקציבי התרבות והתנהלותם המפוקפקת של מוסדות כמו מוזיאון תל אביב. על מחאת האמנים
מדיניות הקצאת המשאבים של משרד התרבות מעצבת ומשמרת את הסדר הקיים, ותורמת להיררכיה האתנית והלאומית בחברה הישראלית. דו"ח חדש מציג את הביורוקרטיה של האפליה
