הגיע הזמן שנבין שה"איחוד" אינו יכול להפוך מאמצעי לתכלית, ושכל עוד הפיצול ב"עם" נובע ממגמה של הגדרה ברורה יותר של המטרות הוא מבורך ומעיד על בגרות. יערה בנגר קוראת להחליף את הרטוריקה של העם המפוצל במושגים של חברה אזרחית ושל סולידאריות
כשבקיץ 2005 יצאו לרחובות חסידי מועצת יש"ע וזימרו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", הם התכוונו לעם במשמעות הלאומית. אך כשבקיץ 2011 יצאו לרחובות מאות-אלפי מפגינים בקריאות "העם דורש צדק חברתי", הם יצרו הגדרה שונה. אור שי בודק מי בפנים ומי בחוץ
תביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן שנים כמו דיור ציבורי או הפסקת הריסות הבתים, מתקבלות בחפץ לב רק כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ומתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדיבידואלי. מחאה על תנאי
אל תטעו: הצדק החברתי איננו הדגל שמאחד פתאום את הציבור בישראל, ובוודאי שלא מניע את האחוס"לים. זאת מחאה הרבה יותר אגואיסטית וסקטוריאלית מאשר סולידארית ומשותפת
השיח הפלסטיני חייב לצאת מההכחשה ולהתחיל לדון ברצינות על הסוגיה היהודית והציונות: לא עוד מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, אמת בלעדית, כי אם נרטיב חדש ומשותף לשני הצדדים
הרשימה הזאת פורסמה ב"העיר" זמן לא רב אחרי מותו של ישעיהו ליבוביץ, בדיוק לפני 17 שנה. גם אז דיברו על הקמת מדינה פלסטינית, וגם אז היתה כמובן בהלה נוראה. היא מופיעה כאן כלשונה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
