אתה עובר על הפרטים באתרי החדשות, רואה אייטם קצר בטלוויזיה המתמקד בעיקר בהלוויה ובמהומה המתנהלת אל מול כוח משטרה מצויד בזרנוק מים ובסוסים אמיצי חזות, אבל מעבר לזה יש אנשים פרטיים. תומר כהנא מספר על ידידו, חאלד אל ג’עאר, אביו של סמי שנהרג בשבוע שעבר
מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. נאום מעצרת יום האדמה בסח’נין
אז ראש העיר נצרת עילית שמעון גפסו רוצה שיכריזו על השכנה מלמטה כעיר עוינת ויפנו משם כמה “עוכרי ישראל”, ובכלל עושה רושם שקצת קשה לו עם כל הערבים האלה בסביבה. נו, הוא לא היחיד שטוען לכתר “המסית הלאומי” בלי שום חשש מחקירה
בהתחלה מרוקנים את התיק הגדול, אח”כ שולחים גם את מטען היד לתור מיוחד. הילאל אלוש קיווה להספיק לדיוטי פרי לפני הטיסה, אבל הבידוק הביטחוני לערבים בלבד חשב אחרת
מבין כל הכפרים הדרוזים, בבית ג’אן יש הכי הרבה חללים שנהרגו בשירות צבא ההגנה לישראל. תושבת הכפר פידא זידאן מפורום המשפחות השכולות מסבירה איך מצאה לבסוף זהות בתוך התהום הזאת
לצד סיפור האסון, הנכבה היא סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו אל מול ניסיונות ההשכחה האלימים של הציונות. לנכבה של היום-יום, לנכבה של שיר הערש, לא יוכל שום חוק