התרסקות המיתוס והכרה בכך שהוא פיקציה, משמעותה ויתור על הרעיון של ״מדינה יהודית״ ומיטוט הפרויקט הציוני כולו, ולכן צריך להמציא כל פעם מיתוס חדש ולחיות אותו. מחשבות בעקבות הסדרה "מכונת המיתוסים" של אורי רוזנווקס
בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא"י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
במופע האימים שלו בכנס שדן בתנאי האפשרות של אוניברסיטה ציבורית וחופשית בישראל ואחר כך במאמר ב"הארץ", סימן פרופ' אריאל רובינשטיין את המארגנים כשמאל קיצוני – ובכך בעצם הצטרף לשאר המאיימים לחנוק את מעט המרחב שנותר למחשבה הביקורתית כאן
היכן הציונות בין ארה"ב ואוסטרליה לבין קניה ואלג'יריה? למתווכחים משני צדי המתרס סביב ספרו של שלמה זנד התשובה לכאורה ברורה. אולם, בהתבוננות היסטורית על התפתחות הציונות מתברר אחרת
ועדת החינוך של הכנסת ניהלה דיון על "הדרת דעות ציוניות באקדמיה", בניצוח אם תרצו והמכון לאסטרטגיה ציונית. מי שהעז לחלוק על הממצאים המפוקפקים – הודר בעצמו. דיווח
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
