'סינדרום האישה המוכה' אחראי לכך שנשים נקברות כל השנים תחת האלימות – כי הסטיגמה הורגת. צריך להמשיך ולדבר על המנגנונים המאפשרים את האלימות הגברית, ולחתור באופן יסודי תחת ההבניות המעודדות מערכות יחסים זוגיות שבה האישה משרתת את צרכי הגבר
כתבתו של גיא פלג על חקירת הרצח של סמר חטיב סיפקה שיקוף אמין של הסדר הפטריארכלי המקבל באין אונים רצח "בלתי נמנע", משל היה כוח טבע. זוהי המסגרת הפרשנית שמאפשרת להבין איך מצאו את דרכם לכתבה "בן הזוג שנזנח" והחברה היהודייה
הסדר הפטריארכלי ההגמוני מייצר קורבנות נשיים באופן כה יומיומי, עד כי האלימות כלפיהן הופכת להיות בנאלית, שגרתית, שקופה ומובנית. כחברה, יש לנו אחריות על הסדר הזה
הימים האחרונים ממלאים אותנו גם בתקווה גדולה ובהתרוממות רוח, כי תודות לפעילות נחושה של פמיניסטיות נוצר מומנטום. התרחבותה של המחאה הופכת את הזעם שלנו לנוכח במרחב הציבורי ומקנה לו לגיטימציה. מחשבות, דרישות ותמונת מצב, רגע לפני שביתת הנשים
"ערות" הוא פרק מצוין במסורת כתיבה פמיניסטית המתמודדת עם האתגר שהניחה לפתחנו אי אז וירג'יניה וולף. האוצר הגלום בספר מאתגר את הפמיניזם להציע מסגרת פרשנית ששומרת על המתח בין המשגה של דיכוי ואופני שליטה לבין כזו המאפשרת לגלות הנאה וסוכנות פעולה
כל עוד נציית לקשר השתיקה, גברים מהסוג הנבזי הזה ימשיכו להשתמש בכוח ובסמכות הממסדית שלהם עלינו רק כי הם יכולים. לקראת ההפגנה הערב (א') מול קריית הממשלה בקריאה "די לאלימות מינית ודי לכסתוח"
אם הדאגה לחירות הנשים היא אכן זו שעומדת בראש מעייניהם, אני ממליצה לראש ממשלת צרפת ולחבר מרעיו, כולם אגב גברים, לעשות בדק בית ולבחון את מגוון הפרקטיקות המוטמעות במרחב הצרפתי והמשעבדות את גופן, נפשן ושפתן של נשים צרפתיות. מאיה מיכאלי כותבת מפריז
האלימות המינית ממשיכה להיות השואה שלנו, מכיוון שלכאורה מדובר בפעולות ספורדיות ועצמאיות, וככאלה אנחנו מנהלות את מיליוני קרבות המאסף הזעירים שלנו נגדן. אך בפועל זו מערכת דיכוי משומנת, שמאחוריה בעלי אינטרסים מובהקים, גם אם קשה לזהות אותם במבט שטחי
ביקורות רבות על סרטו של עבדלטיף קשיש, "כחול הוא הצבע החם ביותר", טענו כי מדובר בפורנוגרפיה שמכוונת לקהל סטרייטי. אך סצנות המין המפורטות בין הגיבורות אמה ואדל דווקא שואלות שאלות מורכבות על ייצוג מיני נשי בוטה ועצמאי, חותרות תחת החיבור המיידי בין מין לכוח ומציעות פוליטיקה מגדרית חדשה. קריאה אחרת
אני עדיין מתרגשת מנשים שמשירות מבט, שבוכות, שכועסות, שנוגעות בעצמן, ויכולה רק לחלום על היום בו הן לא ייאלצו לעשות את זה תחת המבט הגברי. יעל משעלי עושה את החיבורים ההכרחיים בין פרשת מיילי-שינייד לזעם הקדוש על ריהאנה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
