בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא"י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
בזמן שהמדיניות של ישראל כמו גם כוחות פוליטיים בצד הפלסטיני מנסים לקדם הפרדה בין יהודים לערבים, חיי היום-יום, המרחב המשותף והמדיניות המפלה בירושלים הופכים מלמטה למעלה את מערב העיר לדו-לאומית
נסיעתו של מג'ד כיאל לכנס בביירות הרבה יותר חשובה מזכותו למלא את תפקידו כעיתונאי. הרבה יותר בסיסית. זו זכות שצריכה להיות שמורה לו ללא קשר לעיסוקו – היא שמורה לו בהיותו אדם, ערבי ופלסטיני, שגמע בשקיקה מהשפע התרבותי שביירות סיפקה ומספקת לנו בנדיבות
מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. נאום מעצרת יום האדמה בסח'נין
ב-2011 ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים אשכנזים נותרה כשהיתה ב-2010. הכנסתם של שכירים עירוניים מזרחים עלתה במהלך העשור האחרון ונותרה נמוכה משל אשכנזים. לעומת זאת, ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים ערבים ירדה – זאת ועוד מתוך הדו"ח השנתי של מרכז אדוה
"לכל אישה יש בעל, יש בן או אח, ויקשיבו לה. אם לא מיד אז בעתיד. בסוף המסר הזה מחלחל דרך האשה לכל בני ובנות המשפחה. זה כמו פצע שמגליד על מוגלה ואנחנו מגרדות אותה". נשות יפו לא מוכנות יותר לשתוק
הדמוקרטיה היחידה במזה"ת מתייחסת לחמישית מאזרחיה, הפלסטינים הישראלים, כאל איום בטחוני. אם שוויון והשתתפות פוליטית נראו פעם ישימים, הרי שהאפליה השיטתית המתגברת לאחרונה סתמה עליהם את הגולל. עווד עבד אל-פתאח עם תחזית קודרת
