על הפערים בהתנהגות הפוליטית של המזרחים, הערבים והאשכנזים המסודרים בהתאמה במעמדות הנמוכים והגבוהים, על מספר נפשות לקילומטר מרובע ועל הסיפור ההיסטורי שאינו נגמר
מחזון וערכים של התיישבות וסוציאליזם כביכול, אל עבר קפיטליזם טהור – ההתיישבות העובדת משנה מסלול פוליטי על מנת לשמור על נכסיה הקרקעיים. מספיק להתבונן ברשימת ראשי המועצות שהצטרפו ליש עתיד
הרבבות שיצאו לרחובות במוצ"ש שעבר משקפים, שוב, את הבחירות הסלקטיביות של השמאל הישראלי בכל הקשור למאבקו למען זכויות אדם וצדק, ואת ההירככיה שהוא יוצר בין מקרי גזענות ופגיעה בזכויות אדם
נחשו מי זכו במהלך עשרת ימי תשובה האחרונים, בצו ביניים שזורק לפח את החלטות הממשלה לאכלוס בני אופקים בסמוך לביתם? מקרה מבחן שעיר פריפריאלית ושלוש התנחלויות ניצבות במרכזו, וממחיש את עוצמת הזלזול במושג "צדק חלוקתי"
עודד ליפשיץ רואה בכל מקום עסקני קיפוח מזרחים ומשכתב את ההיסטוריה האתנו-מעמדית בישראל כך שתספק לו נחמות. מאמרו על העשורים השוויוניים של ישראל תחת מפא"י לוקה בהבנת העובדות, ומעיד בעיקר על חיפוש אותות של הכבוד האבוד של האשכנזיות הפטרונית
תביעתה של שרת התרבות לחלוקה הוגנת יותר של משאבים לתרבות מוצדקת ויש להיאבק למענה, אולם מימוש פרשנותה של השרה ל"צדק תרבותי" ייצור כאן מציאות אנטי-דמוקרטית, נעדרת חירות וצדק, ותרבות כנועה וירודה מטעם
רשימה ארכאית משנות החמישים קובעת אילו יישובים יקבלו מאות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית כ"רשויות מקומיות קולטות עלייה", ללא שום קשר למה שקורה בפועל. הצעת חוק חדשה מנסה לעשות צדק ולנסח תנאים ריאליים להצטרפות לרשימה הנחשקת – אולם נראה שיש רשויות מקומיות שלא יוותרו בקלות
במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, המדינה מעדיפה לתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק האוכלוסייה מתחיל מבפנים, מאיתנו – בנים ממשיכים, לא רק בקיבוצים!
פוליטיקת הקרקעות בישראל אינה מוסרית: השבוע החליטה מועצת רשות מקרקעי ישראל לאפשר לקיבוצים לרכוש קרקעות בזול. זאת, בזמן שרבים רבים אחרים נאנקים ממצוקת דיור מתמשכת. אלה הופכים לספסרי נדל"ן ואלה נותרים חסרי בית. האמנם ניתן להחלטה זו לעבור בשקט?
