אחים על מלא: זה היה רגע מרגש של מחיקת הבדלים בין ימין לשמאל, והתגייסות משותפת למען אידאל השמירה על ההטבה החומרית שהיא קרקע ציבורית. מי נשאר בחוץ? החברה הערבית כמובן, אבל לא רק
צורת האחיזה בקרקע המתוחזקת כאן היום (ומתמיד) מיטיבה עם קבוצות פריבילגיות, שכן כל שינוי יפורר את הקבוצות הללו וכל צידוקם יהפוך בין רגע ללא רלוונטי. זהו המכשול הגדול ביותר לעבר דמוקרטיה בישראל
במקום לחפש את העובדות שיצדיקו אידיאולוגיה ופוליטיקה "רדיקלית" מזרחית, חפשו את היסודות לשיתוף פעולה, כי רבבות הצעירות והצעירים בהפגנות אינם אשכנזים לבנים ואליטות • תגובה לכתבתו של תום מהגר "אנחנו לא השכפ"ץ האנושי שלכם: כל הסיבות להדרת רגלינו מהמחאה"
"המחאה מסריחה מניתוק", טוענת ג'נט בלאי, ודבריה משקפים את תחושותיהם של רבים מהפעילים במאבקים שונים לזכויות אדם, שחשים שאין להם מקום במחאת בלפור הלבנה. לדידם, בעלי הבית המוחים על אובדן הדמוקרטיה אך למעשה נאבקים על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות, מתעלמים ממי שעבורם ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה
הדיון החשוב על האסי מסיט את הזרקור מעובדה חבויה היטב: המנגנון הוותיק שהוליד עוולות כאלה שיכלל את עצמו, וברגעים אלה ממש מקנה בכל חודש זכויות חדשות לחלוטין על קרקעות מדינה, לאותו מיעוט נבחר, בלי שום נרטיבים של גאולת קרקע – ובחינם
הדיון הציבורי הסוער על נחל האסי, מעלה טענות רבות ומגוונות על אודות זכויות קניין, צדק היסטורי, שיקולים סביבתיים, צדק חלוקתי, טובת הכלל וציונות – שעלו גם במסגרת בג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית
רק מנהלים אשכנזים של הסכסוך הפנים-יהודי מקבלים בהפתעה את עוצמת הכעס למול שערי הברזל הצהובים של היישובים הקהילתיים. הם שוכחים בזחיחותם את ועדות הקבלה שהם מיסדו, הפוסלות בני אדם באמצעות הלשון הנקייה ״לא מתאימים למרקם החברתי״. תגובה לרון גרליץ
כמי שגדל בפרדיס ונאלץ להתגנב לחוף דרך קיבוץ נחשולים, יאסר אבו ערישה מכיר היטב את חמסנות הקרקעות והטבע הקיבוצית. מאז ומעולם הוא מקווה שנוכל לבנות עתיד משותף, בלי לשכוח את העבר המדמם. היום הצטרף בגופו למאבק על נחל האסי ואף זכה לטבול במימיו משיבי הנפש
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
