כמה דקות לפני התפילה למען נשמתו של מועתז מסרי שנרצח ביפו, עשרות צעירים שנראים ממש כמוני בוהים בחלל הריק עם דמעות בעיניים, חושבים איך זה שחברים שגדלנו עמם, עבדנו עמם, רבנו וצחקנו יחד, כבר לא בינינו
שריפתו של התינוק עלי מסמלת את אשר קורה כל יום תחת עולו של כיבוש אלים, שהפך בלתי נראה ובלתי מדובר. המתנחלים, שכוחות הביטחון עומדים לשירותם, רק משבשים את המבנה שלו מדי פעם
אין זה מקרה שההסתה הרצחנית שקוראת ל״חיסול הומואים״ ו״חיסול ערבים״ מגיעה דווקא משוליה של הציונות הדתית – זאת שמבססת את טהרת העם כערך שעומד בפני עצמו, מנותק מהחיים עצמם ועדיף עליהם
התזה בדבר העליונות המוסרית של ישראל על שכניה היא מוטיב קבוע בשיח הדומיננטי בישראל. מה שמדהים הוא שאפילו הרצח המזעזע של מוחמד אבו ח'דיר לא רק שלא מערער את התזה אלא הופך בהבל פה לראיה נוספת לעליונות זו. על כוחה של אמונה
הגיע הזמן לשקילה מחודשת של ערך "כבוד המשפחה", ערך שניקז למענו הרבה מדי דם, דבר שאין לו כל ביסוס בדת כלשהי אלא הוא תולדה של הבניה חברתית לקויה ומעוותת שמקדשת ערכים נפשעים
"לכל אישה יש בעל, יש בן או אח, ויקשיבו לה. אם לא מיד אז בעתיד. בסוף המסר הזה מחלחל דרך האשה לכל בני ובנות המשפחה. זה כמו פצע שמגליד על מוגלה ואנחנו מגרדות אותה". נשות יפו לא מוכנות יותר לשתוק
הנייר של הארכיון ניסה לכסות על זכרון האבנים של הכפר הפלסטיני הונין, אבל השאיר אחריו עקבות שחושפות את המלחמה שבפנים. בספרו האמיץ "אבן, נייר" משבץ תומר גרדי את ההיסטוריה בהווה שלה, כמי שיכולה להניע את הפוליטי, תוך שלילת הפרקטיקה של כתיבתה
