המצב הפוליטי והיחסים בין ערבים ליהודים בישראל הגיעו לשלב כזה שבו אין מנוס מהכרה בכישלון השותפויות הערביות-יהודיות כאמצעי, שותפויות שבסופו של דבר משרתות את רעיון החלוקה וההפרדה. הגיעה העת לשותפות כיעד אסטרטגי המדברת בשפת הפיוס ההיסטורי בין שני העמים
בעיני נתניהו, כל יוזמת שלום היא מלכודת מוות שיש להיחלץ ממנה בכל תחבולה. הוא מראה לנו בלייב כיצד אפשר לקיים חברה שמבטיחה לאזרחיה רק ״דם, יזע ודמעות״ כשחוזרים ואומרים להם שאין חשיבות לאיכות החיים – מה שחשוב הם ״החיים עצמם״
העצרת לזכר רבין איחדה שמאל וימין תחת סיסמאות ריקות של שלום ואי-אלימות, ולמעשה – חיזקה את הסטאטוס-קוו וקראה לשלום עם המשך הכיבוש, בלי להעלות אף שאלה קשה
"ארגוני זכויות אדם בישראל מתדלקים תרבות של עימות וטרור בישראל ובכך הופכים את השלום לבלתי אפשרי להשגה". לא, זה לא משפט של החברים מאם תרצו. ושמישהו יביא לנו מהר מטף
עוד מעט יתחילו המוספים וכותבי הטורים לציין עשרים שנה להסכמי אוסלו. אבל קודם צריך לציין עשרים שנה לאחיהם הגדול: הסגר הגדול על השטחים של 1993, זה שביסס את מדיניות ההפרדה
הענקת מקום מרכזי למאמינים בשיח הפוליטי היהודי-ערבי, שינוי התפיסה על פיה דת היא בהכרח מכשול לשלום והוכחה כי גם מתנחלים אמוניים וגם אנשי חמאס יכולים למצוא בסיס משותף בתוך המחלוקת. הלל כהן על דרכו של הרב מנחם פרומן, שהלך השבוע לעולמו
דווקא בימים כאלה, שאנשים מסתגרים וביטויים כמו "חוסן לאומי" מגרים לכולם את המיצים, בא לי לומר דברים אסורים. ואין זה מתוקף היותי "אוהב ערבים" או "עוכר ישראל", או סתם ביקורתי, או כזה שרואה רק "את הצד שלהם"
מתוך המציאות המסוכסכת בישראל/פלסטין קשה לדמיין אופק של שלום, אך סוף מעשה במחשבה חדשה. יש לשאוב השראה מעולמות אחרים ולשנות מן היסוד מושגים כמו חברה, קהילה, דיאלוג ופיוס
