בניגוד לארה”ב, סקרי הבחירות בישראל הם מופרכים ועקרים: הבחירות ארציות, למפלגות אין סדר יום ידוע מראש, ורובן משוללות עמדות ברורות ומורכבות מאוספים מקריים של אנשים שזזים ממקום למקום – גם אחרי הפריימריס
שוויון מגדרי משמעו גם לפנות מקום. חבל מאוד שבחד”ש – שהחליטה לא לשריין מקום ריאלי לאשה – לא הפנימו את זה. ובכלל, במערכת הבחירות המיותרת הזו נשים דורשות מקום בפרונט
ההכרה בזכות לקהילה יכולה לאפשר לליברליזם – שחטף כרטיס אדום על התנשאות, כוחניות, צביעות, זיהוי עם קפיטליזם חזירי וכו’ – לחזור למגרש המשחקים החברתי. ובשטח, לא בבג”ץ
כשאני מבקשת לפתוח לעצמי פתח לאפשרות של חיים מחוץ לגבולותיה הלא-מוגדרים אך הכל כך ברורים ומאיימים לכאורה של ישראל, אני מפנימה יותר מתמיד תחושה בסיסית שהיא כמעט מולדת: אף פעם לא הרגשתי באמת חלק. טור שלישי בסדרה “הפריפריה ואני”