מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל”עץ התאנה”? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
חסרה לו גרסה עברית ל”טאקט”, גם בשפה וגם בכנסת, הוא חרדתי מדי בשביל אמונות תפלות והספר החדש שלו על תיאטרון מזרחי בישראל התחיל כשרבוט על פתק. השאלון מארח את נפתלי שם טוב
הומור עדתי, קצת ז’רגון מרקסיסטי שהמרוקאים כמובן לא מבינים, על הבמה יש רק אשכנזים “טובים”, והנרטיב עובר דרך המשת”פ. נפתלי שם טוב צפה בהצגה של בית לסין על הפנתרים השחורים
שרת התרבות מירי רגב טופחה לתפקיד ״מנהיגת העם האותנטית״ של המשטר הציוני. הנסיקה שלה חושפת ש״השיבה הביתה למזרחיות״ לא גרמה לה ולפנתרים החדשים להתגבר על הביטול העצמי שלהם, והכפיים הן כלל לא הבעיה – אלא למי היא מוחאת אותן
פרשת ההצגה ״הזמן המקביל״ מזכירה לנו: זכותו של התיאטרון הערבי אל-מידאן לתקצוב אינה מותנית בהתיישרות עם דעת הרוב. תקצוב אמנותו של מיעוט תרבותי-לאומי אינה חסד, אלא חובה של רשויות המדינה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
