שנתיים חלפו מאז הנאום ההוא, ויאיר גרבוז עדיין סוחב את הצלב במסע להוכחת חפותו. מעבר לשאלה הפופוליסטית בדבר התנצלות, נדמה שנפתחה כאן תיבת פנדורה ביחס להגמוניה תרבותית, יחסי כוח, עתידו העגום של השמאל ואופורטוניזם פוליטי. וגם: הדבר שהכי ריגש אותו בעת האחרונה הוא טלפון מרועי חסן. ראיון בשש עיניים
תביעתה של שרת התרבות לחלוקה הוגנת יותר של משאבים לתרבות מוצדקת ויש להיאבק למענה, אולם מימוש פרשנותה של השרה ל"צדק תרבותי" ייצור כאן מציאות אנטי-דמוקרטית, נעדרת חירות וצדק, ותרבות כנועה וירודה מטעם
לא היה צריך ועדה ציבורית מיוחדת, בראשותו של משורר, על מנת לומר את מה שכולם במשרד החינוך ידעו וצריכים היו לדעת. ועדת ביטון לא אמרה את שצריך היה לומר על העיוות בחשיבה האשכנזוצנטרית, ונבהלה מהצל שהיא אמורה היתה להטיל בהיסטוריה – לטובת שירותו של הגביר בנט
הדיון על הציור המצונזר של איילת שקד חושף כיצד התביעה ״לראות הכל״ בשם ״החופש״ נעשית על גבו של הגוף הנשי הממשי שנמצא אי שם מאחורי הציור, ומכשירה אלימות מגדרית כתרבות
דו״ח ועדת ביטון אמנם רחוק מלהיות מושלם, אך ההצעה המהפכנית שבו מבקשת לחלץ אותנו מהבלעדיות של הסיפר הציוני קלאסי-אירופוצנטרי ולחשוב מחדש על זהות והיסטוריה. זוהי הצעה שעשויה להועיל לכולנו ולייצר דיאלוג ממשי בין קבוצות על עבר, הווה ועתיד
מחוץ לגבולותיה של התרבות והמורשת המזרחית שנכנסה לדו״ח ועדת ביטון נותרו כמה מהקהילות המודרות ביותר בישראל: יהודי בוכרה, גיאורגיה וקווקז. הדבר מעיד לא רק על בעייתיות הדיכוטומיה בין ״מזרחים״ ל״אשכנזים״, אלא גם על הצורך בהכלה ובגישה רב-תרבותית של ממש
אין שום סיבה שאדם סביר יתנגד לרוב ההמלצות בדו"ח ועדת ביטון. נקודת המבט היא לעתים ציונית לפני הכל, אבל הוא כולל גם תיאור עשיר ומעניין של המציאות ושל מערכת החינוך הישראלית. נותר לראות כעת האם בנט הוא עוד פוליטיקאי שגוזר קופון על גבה של יהדות המזרח
מה הייתם אומרים על מבקר טלוויזיה שמשתמש בחוסר מודעות במילה ״פרחה״, טוען שהפוך זה קפה אשכנזי, רדוף על ידי שדים עדתיים שמדברים ב-ח׳ ו-ע׳ ובטוח שגנבו לו את המדינה?
בנאומה בועידת התרבות עשתה מירי רגב את המעשה הרדיקלי של איגוף השמאל משמאל – דווקא שרת התרבות הימנית חצתה את הקווים עם אג׳נדה של צדק חברתי-תרבותי בלתי מתפשר. ניתוח מעמיק של האג׳נדה של רגב וההתנגדות העצומה כלפיה
