‘סינדרום האישה המוכה’ אחראי לכך שנשים נקברות כל השנים תחת האלימות – כי הסטיגמה הורגת. צריך להמשיך ולדבר על המנגנונים המאפשרים את האלימות הגברית, ולחתור באופן יסודי תחת ההבניות המעודדות מערכות יחסים זוגיות שבה האישה משרתת את צרכי הגבר
אבקש להזכיר שהפטריארכיה אינה מסתתרת במחשבות או במעשים של גברים שעירים, גדולים ומפחידים. היא נמצאת בזוהמה שממנה יונקים השורשים התרבותיים העמוקים יותר, גם “שלנו”. עלינו לנתח את התשתית התרבותית של חיינו, שלצדה ולעומתה פועלות מערכות האכיפה הצדק
כתבתו של גיא פלג על חקירת הרצח של סמר חטיב סיפקה שיקוף אמין של הסדר הפטריארכלי המקבל באין אונים רצח “בלתי נמנע”, משל היה כוח טבע. זוהי המסגרת הפרשנית שמאפשרת להבין איך מצאו את דרכם לכתבה “בן הזוג שנזנח” והחברה היהודייה
אנחנו צועדות כי רוצחים את אחיותינו, כי אונסים אותנו, כי פוגעים בילדותינו מינית, כי תרבות האונס. כואב לי שנשים שאני מעריכה ואוהבת מהחברה הערבית – לא יוכלו אולי לעולם לצעוד איתי תחת הכותרת שעלולה במקומות מסוימים להיות עילה לרצח • מכתב פתוח
הימים האחרונים ממלאים אותנו גם בתקווה גדולה ובהתרוממות רוח, כי תודות לפעילות נחושה של פמיניסטיות נוצר מומנטום. התרחבותה של המחאה הופכת את הזעם שלנו לנוכח במרחב הציבורי ומקנה לו לגיטימציה. מחשבות, דרישות ותמונת מצב, רגע לפני שביתת הנשים
“זו הייתה הצעה של האופוזיציה,” התגונן ראש הממשלה בעת ביקורו במעון לנשים מוכות כשהסביר מדוע הצביע נגד הקמת ועדת חקירה בנושא רצח נשים. אבל דיני נפשות לא צריכים להיות כלי ניגוח פוליטי
עוד אישה ערבייה נרצחה והרוצח מסתובב חופשי. רצח נשים ערביות הופך להיות מעין סטטוס קוו שאני אישית כערבייה, כפלסטינית, כאישה, וכצד החלש במאזן הכוחות אינה יכולה לקבל או להתרגל אליו
כדי שהאקדמיה תוכל להיות מקום בטוח לכולנו, יש להרחיק את הפוגעים ולייצר נורמות ממסדיות ברורות שאוסרות פגיעה וניצול יחסי מרות מכל סוג, מיני ואחר. תגובה למאמרן של דפנה הקר ויעל השילוני-דולב “מגרש משחקים חדש לנשים וגברים”
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
