הארכיטקטורה המרחבית שצצה מול עינינו מפתיעה אותי: כבישים סלולים חדשים וכיכרות שלא ברור למה זקוקים להן ומובילות לכיוון אחד, לבית הכלא. מול השערים שלוש תחנות אוטובוס חדשות ושתילים שכבר מתחילים להתייבש למרות שורות הטפטפות לצדן. אמצע המדבר – לכאן זורקים את בסיסי הצבא, לכאן תוחבים את הפסולת הרעילה, ולכאן מעבירים…
חוק רשות מקרקעי ישראל ופסיקות בג”צ מנחים את הרשות לשקול שיקולים של צדק חברתי וצדק חלוקתי, ובכל זאת, הרשות מפרסמת מכרזים שכל עניינם הוא רווח פיננסי, כאילו מדובר בחברה בע”מ. על מכרז אחד יותר מדי
כולן הסכימו שאם הקוטג’ יקר, מותר וצריך להחרים את תנובה. אבל מה קורה כשהקוטג’ נותן ידו לדיכוי של עם אחר? על הניסיון למנוע מאזרחים/ות לשאול שאלות בסיסיות על כלכלת הכיבוש, לקראת הדיון היום (ד’) בבג”ץ בעתירה נגד “חוק החרם”
בשם “הכשירות הנדרשת לכוחות צה”ל”, מבקשת המדינה לפנות ולהרוס שמונה כפרים פלסטיניים על 1,500 תושביהם בדרום הר חברון. איל רז על הפקעת האדמות המתמשכת של ישראל והמאבק המתהווה
כך, בציניות אין קץ, נמנע בית המשפט העליון מעימות עם מדינת ישראל, רכבת ישראל ותושבי מבשרת ציון – שילוב כוחות ואינטרסים כלכליים שעדיף להימנע מלהסתבך איתו שלא לצורך. ומי שמשלמים את המחיר הם תושבי בית איכסא. מאמר שני מתוך פרויקט “פסיקה במבחן”
היחס לפליטים ומהגרי עבודה מקביל ליחס הרווח כלפי פלסטינים, ומתקיים בין מרחבי השיח ההומניטארי לביטחוני. בשני המקרים, רוחש מתחת לפני השטח איום לכאורה על זהותה הקולקטיבית של מדינת ישראל, המעודד בקרב אוכלוסיות מוחלשות רצון להתבדלות, ובקרב בעלי פריווילגיות רצון לבטל את הגבולות מתוקף סולידריות אוניברסלית
מנגנון ההרס העצמי הטמון בתעודת הזהות של תושבי ירושלים המזרחית מתקתק תמיד: יוסי וולפסון על פסק דין עווד נ’ שמיר מ-88′, שהעניק גב משפטי למדיניות הדמוגרפית של ישראל. מאמר ראשון מתוך פרויקט “פסיקה במבחן” של המוקד להגנת הפרט
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
