כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו השבוע צביטה כפולה בלב: האנס משה קצב שוחרר לביתו, הקורבן יונתן היילו לא זכה לחנינה מידי הנשיא. אך האם אנחנו צריכים לדבר על שני המקרים בנשימה אחת?
אלה לא תמיד עוגיות מדלן. לפעמים הזיכרון שותת בתודעה, לפעמים הוא אורב להזדמנות, לפעמים הוא חי בעוצמה משתקת • יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים 2016 – פרויקט מיוחד
כשהמורה שואלת אם זה אונס, הרוחות בכיתה גועשות. הרוב הקולני סבור שזה לא אונס, ושהאשמה היא דווקא הקורבן, ״תלמידה טובה, יפה וביישנית״. המסר הדידקטי “לא זה לא” נמסך בהמולת היציאה להפסקה, והרלוונטיות של השיעור לתלמידים מוטלת בספק מראשיתו
לציון יום האשה, ביקשנו מכותבות שונות להיזכר באירוע נשי משמעותי שהתרחש השנה. 14 כותבות נענו. הטקסטים הקצרים שלפניכם יוצרים תמונת עולם מורכבת, עם הרבה קושי וכאב לצד חוזק וסולידריות, פריצות דרך מעצימות לצד דרך ארוכה וארורה שעוד יש לעשות. מה שבטוח, זה שהיתה לנו שנה סוערת ומלאת מאבקים שקצרו פירות
הספר ״גוף זר״ חוקר את הקשר בין הפרעות אכילה לפגיעה מינית בילדות בעזרת ראיונות עם עשרות נשים. דבי אילון כותבת בעקבותיו על הפרעת אכילה כרצף רחב, על תרבות האונס ועל מקומם של גברים במאבק בכל אלו
לאור פרשיות ההטרדות המיניות מהזמן האחרון, נדמה כי אספקטים מגדריים בחברה הישראלית משתנים ומתקדמים. אלא שהפמיניזם הישראלי המיינסטרימי עודנו יהודי, אשכנזי ולבן – ולא ממהר לצאת למלחמה על זכויותיהן וחייהן של נשים ערביות
האלימות המינית ממשיכה להיות השואה שלנו, מכיוון שלכאורה מדובר בפעולות ספורדיות ועצמאיות, וככאלה אנחנו מנהלות את מיליוני קרבות המאסף הזעירים שלנו נגדן. אך בפועל זו מערכת דיכוי משומנת, שמאחוריה בעלי אינטרסים מובהקים, גם אם קשה לזהות אותם במבט שטחי
אני רוצה לדבר על אופן הטיפול בתלונות על הטרדה ותקיפה מינית באקדמיה. אני רוצה שההישגים במקרה שלי לא יהיו יוצאי דופן, ובאותה נשימה, אני רוצה שסטודנטיות נוספות לא יעברו את אותו מאבק קשה ומתיש בנהלים – שיש לשנות ולשפר. נאומה של אפרת אפי יעקב מעצרת מחאה באוניברסיטה העברית