האם בכירי צה”ל אכן סבורים כי הפצצות ייפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות תודעת השואה העמוקה בצבא (ע”ע “עדים במדים”), הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן? אבנר בן-עמוס ותמי הופמן על השילוש הבלתי-קדוש: צה”ל, איראן והשואה
המאחד הלאומי של הסמול הוא עיתון מתנשא ושמרני, המתפרנס מהדפסת הביביתון ומתאים מאד לקוראיו: בני העשירונים העליונים, המעוניינים לשמור על כספם ולא לחלקו לעניים. יובל גלעד על הבעיות של הארץ
מה שמפריע למבקרי המחאה מימין זו התחושה שגנבו להם את המונופול על קביעת סדר היום הלאומי: החלפת השיח הלאומני אודות שטחים ואויבים מבית בשיח אזרחי של זכויות וצדק חברתי
בלקסיקון הפוליטי הישראלי, למלה “הסתה” יש ריח פלסטיני-ערבי-מוסלמי בלבד. אז איך קוראים לזה שהעיתונים בישראל לא מפרסמים תיקון לידיעה על אונס קטין בידי 4 פלסטינים, שהתבררה כמפוברקת מן היסוד? דוגמה קטנה