מדינת ישראל מעמידה לדין חייל מג״ב שדיווח ללהב״ה על יהודיות המקיימות קשרים עם פלסטינים. זו רק מראית עין ליברלית מצד מדינה שממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת משני צדי הקו הירוק: פלסטיני יכול להיות רק האויב, כמו שרקיה עיד אבו עיד היא קודם כל מחבלת. מול זה דרושה לנו שפה חדשה
יכולה להיות ביקורת רבה וצודקת כנגד ״שוברים שתיקה״ אבל המשקל של חשיפת העדויות שלהם הוא לחלוטין לא מובן מאליו בחברה שמדחיקה ומשתיקה. השאלה החשובה באמת היא: איך אנחנו המזרחים יכולים ליצור תנועת שלום, למען הורינו ולמען ילדינו?
השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין
המל"טים מעל עזה, סחר בנשק למשטרים רצחניים, הדלת המסתובבת בין צה"ל לתעשיות הבטחוניות, יחסי התלות עם ארה"ב – פרויקט חדש מרכז את כל המידע על ממדי הענק של התעשייה הצבאית והייצוא הביטחוני של ישראל
מדוע אלימות פלסטינית נתפסת כפחות לגיטימית מאלימות יהודית? ולמה אלימות פלסטינית מככבת כמאפיין תרבותי מובנה וזו היהודית – כנטע זר בתוך חברה מתורבתת? פאדי ח'ורי על אלימות ממוסדת והלגיטימציה של שימוש בכוח
מלחמות "אין-ברירה", קלישאות אודות "עם הנצח" ואף מלה על האלימות והשיטנה המשתוללטת כעת בכל רחבי הארץ – איגרתו של שי פירון לבוגרי י"ב היא אישוש לכך שמערכת החינוך הישראלית היא בעצם קורס מתמשך בהכנה לצה"ל ובהפנמת הלקח הכוחני של השואה
פצועים והרוגים נמצאים בדרך כלל מחוץ לפריים. אם במקרה הם נלכדים בפריים, המדיה מייצרת מיסוך ויזואלי שמטרתו להגן על הצופים מפני הזוועה. הקוד האתי הזה של התקשורת הוא עיוות של המוסר האנושי
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
