האם חרחרנו מלחמה על 20 מיליון דולר משכורות, וודוקא כשחמאס בניסיון אחדות עם פתח? ממעמקי חדר המדרגות, מרגיש קצת קפקאי לחשוב שהסתבכתי עם הרוא"ח של חמאס, כשכל זה יכול להסתיים בפתיחת הדרך לתשלום המשכורות ובשאר הקלות בסגר בואכה נגיעה בנורמליות עבור תושבי עזה
החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?"), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים. המציאות הרבה יותר סבוכה מכך. המלה "מצור" אומרת לכם משהו?
בלילה שלאחר ההודעה המרה על גורל החטופים התעוררתי מחלום מלחמה לבית רועד. הבית שלי רעד מהפצצות שערך צה"ל באזור, לכיוון עזה. קשה לי להבין כיצד נקמות דם חסרות אבחנה יכולים לשרת אותנו, את ילדי, אותי, במרחב הזמן והמקום שבו אנו חיים
"המשימה להשבת החטופים היא מספיק ערכית כדי שנרוקן בורות מים", אמר קצין בכיר. על מונח שהוא מעין תרכיז של כל מה שהישראליות ההגמונית מבקשת להיות ולהפיץ, ועל מי שלעולם לא יזכו להתהדר בתואר המפוקפק הזה
מה גרם לרבים כל כך להתייצב מאחורי דוד הנחלאווי? ומדוע כל הדרמה הזאת נעלמה כל כך מהר? התבוננות על אירוע שחשף את הפער בין צה"ל של מעלה לצה"ל של מטה, ובאופן אירוני גם חשף להרף עין את קן הנמלים של הכיבוש
הרג הפלסטינים על ידי הצבא עולה מעת לעת לכותרות בגלל תיעוד יוצא דופן, אבל הוא לעולם אינו פוסק, ובדרך כלל מסתיים במלים "התיק נסגר מחוסר ראיות". זוכרים למשל את סאג'י דרוויש? או את יוסף שוואמרה?
המכונה הלאומית ביקשה למכור לתושבי העיר סיפור על "מגינים". אבל הם באו ואמרו "מה זה החרטה הזאת? איזה מגינים? הם כבר לא מגינים על כלום. הם מתו. ונשארה מהם רק מצבה". על השפה של המוות
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
