אחדים מהם שקועים עמוק בתוך “קנאת שואה”, רוצים להיות גם, רוצים שגם להם יהיו ניצולים במשפחה. מנגד, יש מי שתובעים את חלקה של משפחתם ובני קהילתם בזיכרון השואה ההיסטורי והממסדי. בתיה שמעוני על הדיאלוג שמנהלים סופרים וסופרות מזרחים עם השואה
“לאחר שסיימה את עדותה ביקשה המורה מתלמידיה לחלוק את סיפורי המשפחה שלהם מתקופת השואה. בכיתה השתררה דממה. אף אחד מהתלמידים לא היה יכול לחלוק עם הכיתה סיפורים משואה, שכן משפחותיהם לא חוו אותה”. מה ההבדל בין האופן שבו מנחילים לתלמידי תיכון מזרחים ואשכנזים את הזיכרון הלאומי? ואיך זה תורם להסללה?
הפחד בו חיים ילדינו אינו פחד של ילדים המחפשים את המפלצת מתחת למיטה, זהו הפחד ההוא של המבוגרים שמטופח עוד מילדות. רותי לביא על הימים האלה שבין שואה לזיכרון
בחג הזה אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים להיות ישראלים, ולומדים בעיקר שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. רותי שטרן מנמקת למה היא שונאת את יום הזיכרון
אותה מערכת חינוך מפלה השולחת את תלמידיה לחברון מבקשת פעמיים בשנה, בימי הזיכרון, להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם הקורבן. אילנה ברנשטיין על אחריותו של העומד בראש המערכת ושל מנהלים שמתנהגים כמו ילדים בעצמם
“התליין” הוא סרט על אדם השומר בקנאות על צלם אנוש, בעידן של משבר ערכי ופריחת הפוביה מהאחר. איתן מור על המפגש המרתק בין שלום נגר, התליין, לאדולף אייכמן, התלוי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
