כותרות השבועיים האחרונים ממחישות היטב את המנעד הדכאני המשתרע מהמבט המצנזר דרך שלל מפגנים של אלימות, ביניהם מפלסות נשים את דרכן ועד הרצח המוחלט. זו טעות לחשוב שסיפורי הנרצחות הם מ”פלנטה אחרת”, כי למעשה כולנו מצויות, לעתים בזחילה, באותה מנהרה ממש
צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
בהפגנה הגדולה ביום שישי נדהמתי לראות נשים רבות שלא ראיתי קודם. זה רק מעיד על חומרת המצב: האלימות מתקרבת יותר ויותר לזירות הקטנות שלנו, נהיית חלק שגרתי בחיינו, אך הפחד ששיתק אותנו מתחיל דווקא להוביל לפעולה. איה זינאתי, פעילה פמיניסטית פלסטינית מלוד, על המאבק בעקבות הרצח של דועאא׳ אבו שרך
מבט קרוב בספרה של אסתי וינשטיין, יוצאת בשאלה מחסידות גור שנטלה את חייה בשבוע שעבר, מלמד אותנו דבר שהוא הרבה מעבר להזדעזעות מ״החרדים החשוכים״. הוא מלמד אותנו את הכלא שהוא אלימות נגד נשים, אותו כולנו יכולות להבין
נשים רבות שנרצחו מבלי שבן הזוג נקט נגדן באלימות פיזית. האינדיקציה היחידה להבנת המסוכנות היא האם ניתן לראות במערכת היחסים טקטיקות שמכוונות לבידוד, הפחדה ושליטה. בעקבות רצח אנסטסיה רוסנוב ז״ל
מפעל הנצחת מורשת גנדי ‘נקי’ מהאמת ומהזכויות שנגזלו מנשים וצרובות על גופן ונפשן, ולחשוב שאנו, חצי מהאוכלוסייה, מממנות בכספי המיסים שלנו את המורשת של האדם הזה בלתי נתפסת. עלינו לחשוף את ההיסטוריה הלא-כתובה של דמויות אפלות כאלה
שרת המשפטים שקד מאיצה בנשיא להעניק לקצב חנינה, בטענה שהבעת חרטה והודאה אינן תנאי לשחרורו. האם תנהג באותו האופן גם בפתחי ע׳נאמה ועלי ע׳נאים, שהורשעו ברצח דני כץ ומרצים את עונשם מזה 30 שנה תוך שהם מכחישים את מעורבותם?
לציון יום האשה, ביקשנו מכותבות שונות להיזכר באירוע נשי משמעותי שהתרחש השנה. 14 כותבות נענו. הטקסטים הקצרים שלפניכם יוצרים תמונת עולם מורכבת, עם הרבה קושי וכאב לצד חוזק וסולידריות, פריצות דרך מעצימות לצד דרך ארוכה וארורה שעוד יש לעשות. מה שבטוח, זה שהיתה לנו שנה סוערת ומלאת מאבקים שקצרו פירות