ההכרה בזכות לקהילה יכולה לאפשר לליברליזם – שחטף כרטיס אדום על התנשאות, כוחניות, צביעות, זיהוי עם קפיטליזם חזירי וכו’ – לחזור למגרש המשחקים החברתי. ובשטח, לא בבג”ץ
“חיטוט בתחתונים הגנטיים” כטקטיקה נגד ההגמוניה רק תורמת להצדקת השיטה; כאילו מסכימים אנו, היהודים המזרחים, לחלוקת משאבים לפי מפתח אתני, והבעיה היחידה שלנו היא הרצון להתחלק בשלל האסור. שושנה גבאי חושבת שבמקום במוצאם צריך להתמקד באידיאולוגיה של האשכנזים, כלומר בציונות
מה בין שז”ר לסתיו שפיר? שניהם לא מסוגלים לוותר על אידיאל הלאום, כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי. אצל האחרונה מבצבצת הפריפריה מתחת לשולי האוהל ונצבעת מיד בצבעי האוניברסלי והלאומי. כפיר כהן בוחן את שיח המחאה החדש בעקבות פולמוס אווה אילוז
אחד ההבדלים בין “המזרחי” לאזרח המזרחי הוא שמאבקו של האחרון מתחיל רק לאחר הכניעה של העבד לאדון. כפיר כהן מנצל את הפולמוס שהתעורר עם מאמרה של אווה אילוז כדי להאיר כמה נקודות בלא מודע של החברה הישראלית
הריני להודיע בקול רם שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה בארץ תמיד מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, זה לא קרה בגלל “פוליטיקה של קורבנות” אלא בשל ההתנכלות המתמדת של המדינה והחברה ההגמונית האשכנזית. צבי בן-דור על מאמרה של אווה אילוז
ספרה החדש של עפרה ישועה-ליית עוסק בטבעה היסודי של החברה הישראלית ככזאת שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ, וייסדה מדינת אפרטהייד על בסיס דתי ואתני. את הבעיה הזאת לא ניתן יהיה בשום אופן לפתור בעזרת אותה “יציאה מהשטחים”, שאיש כבר לא יודע מה הם
רצח ג’וליאנו מר-חמיס הוא אבידה נוראה לכל מי שמאמין ש”שלום” ו”פיוס” אינם רק הסדרים דיפלומטיים אלא ביטויים להשלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, ולהשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו