סוגיית הפליטים וזכות השיבה היא הקשה מבין הסוגיות בכל ניסיון להביא לפתרון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל התעלמות ממנה היא טמינת הראש בחול. פידא שחאדה על עקירה, פליטות והכחשה
מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל”עץ התאנה”? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
יהודים ויהודיות בישראל רואים בהנפת דגלי פלסטין, בציון הנכבה ובקריאות לשיבה איום ממשי, אולם דווקא התרת הקשר שיצרה הציונות בין קיום לקיום קולוניאלי היא שתאפשר קיום פוליטי יהודי ממשי בישראל
ימים אפלים אלה מעוררים תקווה שתחת המבנה האתני-לאומי הקיים נשכיל לייסד בישראל מבנה דמוקרטי שממנו נגזרות זכויות לכלל הישראלים והפלסטינים, בישראל-פלסטין ובעולם כולו
“דו”ח האפרטהייד” של אמנסטי התקבל בישראל כמו תוצאות בדיקה: ישראל חיובית לאפרטהייד, ומכאן נותר רק לתהות אם מדובר בעלילת דם אנטישמית, אמירת המובן מאליו או התפתחות עם השלכות משפטיות אמיתיות. מה שחסר, בינתיים, הוא דיון בתוכן הדו”ח עצמו. אז מה הטענות המרכזיות בדו”ח ומה המשמעויות שלו עבור ישראלים-יהודים?
הדיון על שיבת הפליטים הפלסטינים ממוקם על גבול הלא-לגיטימי ואינו מדיר שינה מעיניהם של רוב הישראלים. עמותת “זוכרות” השיקה סרטון חדש שמתמודד עם כל השאלות הקשות, והפרקטיות, בנושא
הפלסטינים יפסיקו לחשוב על זכות השיבה, יפנו את כוחם ומרצם לשיקום ועזה תשגשג. איך הנסים האלה יקרו? ב”הארץ” יש מי שחושבים שצריך למנוע מהם את התמיכה של אונר”א וככה הם ישכחו את המולדת. תגובה