אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר – החדקל, אַלדִּגְ’לָה, או הנילוס, אַלנִּיל • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
בחזרה הביתה, לשכונת התקווה, קהיר מהדהדת לי בכל מקום. אום כלת’ום בדוכנים, הפנים נדמים אותם פנים, ורק השפה, הערבית – סמויה מן העין, שפת הלב. לקראת המופע “שכונת התקווה, קהיר” בפסטיבל “לבי במזרח”
“שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!” הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר “מעורבת” והחזרה אליה כאדם בוגר
בכנסים אקדמיים רבים מופיעה שפה אחרת לפני העברית, אבל כמעט תמיד זו אנגלית. בכנס “שפה בעין הסערה” היתה זו ערבית. על ערעור יחסי כוח ואובדן פריבילגיות הכרוכים בוויתור על שליטה, וגם ניסיון לענות על השאלה: למה אנשי המחלקות למזרח תיכון הדירו רגליהם?
קריאות להגדיר את היהודים מארצות ערב כפליטים הושתקו בעבר על ידי ממשלות ישראל. שינוי המדיניות ונמרצותו של דני איילון קשורים להכרה החדשה יחסית, שישראל לא תוכל להתחמק עוד מאחריותה לנכבה. אבל כדאי למובילי הקמפיין ללמוד את ההיסטוריה של הרעיון המופרך
בסוף השבוע ימלאו שלושים לפטירתה של תקוה לוי, פמיניסטית דמוקרטית ואשת חינוך מזרחית מובילה, שחייה היו חיים של מאבק – מלאי תעוזה, חלוציות, אומץ ורדיקליות סוחפת ומסעירה
האפליה החוקית, על צורותיה השונות, מעניקה לחיילי צה”ל גיבוי להתנהגות אלימה כלפי הפלסטינים, ליושבי המאחזים הצדקה להשתלט על שטחים פרטיים ולנערים במרכז ירושלים תעוזה לבצע לינץ’
אם לא נשכיל להבין שישראל אינה שוכנת בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר, אורבת לנו סכנה קיומית חמורה. בלעדי להעוקץ: הרצאתו המלאה של סמי מיכאל בכנס הבינלאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה
מה בין שז”ר לסתיו שפיר? שניהם לא מסוגלים לוותר על אידיאל הלאום, כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי. אצל האחרונה מבצבצת הפריפריה מתחת לשולי האוהל ונצבעת מיד בצבעי האוניברסלי והלאומי. כפיר כהן בוחן את שיח המחאה החדש בעקבות פולמוס אווה אילוז
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
