הפלסטינים אזרחי ישראל חיים לצד מי שבמקרה הטוב מכחישים את הטבח בעזה ובמקרה הפחות טוב לוקחים חלק ביישומו. בינתיים, ועד שיקומו התארגנויות פוליטיות, המצפון והכבוד העצמי הפוליטי עובדים
אתיופים, בדואים ואפילו חייל ממוצא פיליפיני – כולם טובים למות יחד, אבל לחיות ברווחה ובכבוד – פחות. החודשים האחרונים מדגימים את הפער הבלתי נסבל בין האדישות המוסדית לסבל יומיומי לבין המחיר בדם שנדרש מאזרחים מסוימים כדי להיות חלק מקולקטיב מדומיין
ישראלים רבים, ולא רק בצלאל סמוטריץ’, מאמינים שהדרך לביטחון עוברת דרך ריקון עזה מפלסטינים. יש להכיר באמת הפשוטה: גירוש של יותר משני מיליון בני אדם מארצם על רקע הזהות הלאומית שלהם זה טיהור אתני, וכל ניסיון למסגור הפעולה הזו באופן אחר הוא מכבסת מילים
שבעה מתוך 19 ההרוגים מפגיעת רקטה הם בדואים. באין צופרים ואין מרחבים מוגנים, האזרחים הבדואים המופקרים בנגב נאלצים להתמודד עם טיעונים משפטיים לכאורה למניעת מיגון, ופיקוד העורף דבק במחדליו
הפצצת בתי חולים בעזה עומדת בניגוד לעקרון הצדק ברפואה, ומתעלמת בגסות מחיי חולים פלסטינים שאינם שותפים ללחימה. מכתב רופאים המבחינים בין אתיקה של מלחמה לאתיקה “רגילה” הוא אקט חמור של גזענות
בלב האתוס הציוני מראשיתו עומדת התפישה של נזק אגבי. המונח, משדה המשפט הבינלאומי, מתיר למדינות לפגוע באזרחים והיה למרכז השיח הבטחוני הישראלי על רצועת עזה, אך הוא מתייחס גם לתפישת השבי של ישראל, המעדיפה בנקודות קיצון מוות על פני משא ומתן
דרגת ההשוואה של חמאס עם פשעי הנאצים במלחמה הנוכחית היא מהגבוהות בכל מלחמות ישראל, ויש בה כדי לסייעת בהכשרת הכוח חסר התקדים שמפעילה ישראל בעזה בביצוע נקמה בלתי מרוסנת