הפינוי האלים שהחל השבוע בשכונת הארגזים הוא חוליה נוספת בכרוניקה ארוכה של התעללות והזנחה ויחסי הון-שלטון. בניגוד ל״פולשים״ של המושבה הגרמנית בירושלים, שהיו שופטים ופקידי ממסד אמידים, לתושבי שכונת הארגזים מעולם לא היה סיכוי
בעולם הפיננסי שנוצר בישראל בעלי החוב לכודים בהליכי גבייה מסויטים ואכזריים. אלו עלולים רק להתגבר עקב שתי יוזמות מרכזיות שמוביל שר האוצר להגברת התחרות בשוק האשראי
במקום לממש את הבטחתו לפעול למען השקופים, דרעי בעצמו מתנהל כשקוף בממשלה ומתבטל בפני נתניהו, ואילו כחלון גוזר על עצמו שתיקה בגלל “ניגוד אינטרסים”. ויש גם לשאול: מהו הקול המזרחי הייחודי שיכול להוות אלטרנטיבה לטירוף הלאומני של השבועות האחרונים?
שום דבר לא בסדר כאן, בבית. אני חוששת שלא הפלסטינים יהרגו אותנו ולא הכיבוש יכניע אותנו – החברה האזרחית היא שקורסת. והיחיד מבין המועמדים שיכול לפרק מוקדי-כוח מסורתיים ולפעול לכינונה של חברה חדשה הוא משה כחלון