מהלכי הסגר שננקטו בישראל ובעולם משרתים את החזקים והעשירים על חשבון המוחלשות והעניות, ומעוררים ביקורת בקרב רופאות וחוקרות. ואולם, בפיד השמאלני פרחו פוסטים על חשיבות הציות לסגר מתוך סולידריות, לצד סדרות מומלצות ועוגות. התמיכה במדיניות הממשלה תוך תיוגה כסוציאל-דמוקרטית מזמינה ביקורת דווקא משמאל, וגם כמה הרהורים סוציולוגיים • חלק א’
ייצוג, אומץ ומחשבה מחודשת על מימון: אלה שלושת הדברים שבאמצעותם אפשר יהיה למגר את הפרטיקולריזם של השמאל • תשובתה של ליהי יונה לניסים מזרחי, במסגרת הדיון שקיימנו בבית רוזה לוקסמבורג “מזרחיות, ליברליזם ומה שביניהם”
ליברליזם בוודאי אינו אידאולוגיית העל היחידה האפשרית, אבל קשה להפריז בחשיבותו – גם בניתוח ההיסטורי של דיכוי המזרחים בישראל. אפשר וצריך לבקר את השמאל, אבל מכאן ועד להספיד אותנו הדרך ארוכה
איך פעילי שמאל אשכנזים, שרובם הרוויחו מחלוקת השלל הציונית, יכולים להתחבר לקורבנות של אותה חלוקה – המזרחים והפלסטינים? על איזה פערים צריך לגשר ואיזה דפוסים מונעים חיבורים אמיתיים? מאמרו של ראובן אברג’ל מתוך “השמאל העצמאי בישראל 1993-1967”, אסופה חדשה לזכרו של נעם קמינר
דווקא בשיא השפל, יכולות וחייבות העבודה ומרצ להתנער מעפר, לחבור זו לזו ולהצהיר על לידה מחודשת של תנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (ועל הדרך: חייבים להקים מחדש את הרשימה המשותפת)
מי הגאון שהעניק להפגנה למען הדמוקרטיה את שמו של מבצע צבאי קטלני? כנראה זה שדיבר על החזרת עזה לתקופת האבן. מעבר לבוז לתרבות הערבית שביטאו ההמונים בתרבושים, התעלמו המפגינים מרמיסת זכויות האדם שמתרחשת ממש כאן, לא באיסטנבול
האם מאבק משותף הוא תרופת פלא לעוולות המקום הזה? מתי מאבק משותף משעתק יחסי כוח בין המשתתפים בו, מתי הוא מזיק למאבק של המדוכאים? האם מאבק משותף מנוגד בהכרח למאבק לאומי נגד דיכוי? מאבק משותף יכול להיות חשוב ומועיל – אבל ממש לא בכל תנאי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
