כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו השבוע צביטה כפולה בלב: האנס משה קצב שוחרר לביתו, הקורבן יונתן היילו לא זכה לחנינה מידי הנשיא. אך האם אנחנו צריכים לדבר על שני המקרים בנשימה אחת?
דווקא בימים האפלים הללו שבהם נוסקים אל על מנהיגים שמשתיתים את תעמולתם על הסתה בוטה כנגד מהגרים, מיעוטים, כוחות ליברליים, כלי תקשורת וארגוני זכויות אדם ואזרח, ראוי לזכור כי צריך ואפשר לקיים דיאלוג עם כוחות ליברליים עמוקים שקיימים בקרבו של הימין
בין אם מדובר בחשד לרצח ובין אם בחשד להריגה, ברור שמדובר בחשד לעבירה פלילית חמורה במיוחד: מדוע אפוא בחר בית הדין הצבאי להורות על העתקת מקום מעצרו של החייל היורה מבית המעצר הצבאי לבסיס צבאי סגור?
כיצד שכחו חלקים גדולים במשטרת ישראל, בשב"כ ובצה"ל שתפקידם להגן על הדמוקרטיה וזכויות האדם והפכו למגיניה של דיקטטורה צבאית בת קרוב ליובל. תזכורת כואבת למובן מאליו שהפך לבלתי מובן בעליל