מתוך הבידוד החברתי והנטישה צפים ועולים סיפורים מתקופה אחרת. בני המשפחות של ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים נדרשים כעת לתת אמון בכוונות המדינה, שפגעה בהן בעבר והסתירה מהן מידע לאורך השנים. עבורם, מצב החירום של ימי הקורונה, הוא גם תזכורת לזמן ההולך ואוזל
הן עלו על הבמה וסיפרו על הקושי במציאת הילדים והתינוקות שהופרדו מהוריהם, על האונס שמתבצע במרכזי הכליאה, על תנאי אחזקה משפילים. בין המפגינים היו שהעידו שכילדים של ניצולי שואה חשים יתר אחריות. חדוה אייל עם רשמים מההפגנות בארה"ב ומחשבות על ההקשר הישראלי
מחברת הדו"ח על מדיניות השימוש בדפו-פרוברה בקרב נשים אתיופיות, על ההיסטוריה הרעה של הזריקה ומערכי השליטה של המדינה על גופן של נשים, וגם מה השתנה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרסום
ישראל רואה עצמה כחלוצה בחקיקת חוקים בנושאי פריון. כך מתקבלת מראית עין של פתיחות, כשבעצם היא זו שמחליטה למי יש זכות להביא ילדות/ים, להיות הורה ולאלו סוגי משפחות תהיה הזכות ללדת ילדים. חדוה איל עם שני מקרים לדוגמה
בשנים האחרונות מתרחבת הלגיטימציה להליכי פונדקאות, אך הדיון בדילמות האתיות והחברתיות הכרוכות בפער המעמדי בין ההורים לבין הפונדקאית והנובעות מחשיפת האחרונה לסיכונים נותר מצומצם למדי
