החברה הישראלית היא מיליטריסטית למדי, ולמאבק נגד המיליטריזם בישראל אין סיכוי רב. ייתכן שהמוצא מהסבך המיליטנטי טמון בחתירה למאבק על התכנים והרעיונות שמאחורי מיליטריזם הגנתי
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
בציבוריות הישראלית התבססה המשוואה לפיה רווחה = משבר. מה שנדרש לפיכך זה קול שמצביע על מודל מדינת הרווחה שכבר עובד בהצלחה – המודל הנורדי. קול החזון המעשי החלופי צריך להצביע על החלופה ולהעביר את המסר בצורה קליטה וסוחפת כדי שיחלחל לתודעה
בהנהגה החברתית של תנועות מחאה רבות ניכרת לאחרונה התרחקות מתיוגים אידיאולוגיים וממחנאות פוליטית ויצירת שותפויות מאבק אד-הוק על בסיס אינטרסים רחבים. השיח החדש מוכיח את עצמו כחתרני ויעיל יותר מול הסטטוס קוו ויחסי הכוח הפוליטיים בישראל
דרדור היחסים עם העולם המוסלמי יכול להגיע לכדי כרסום ממשי ברמת הדמוקרטיות של משטרינו ובחירויות הפרט – סכנות מחרידות הרבה יותר מהמוות וההרס שמסב הטרור במערב. מה בין גזענות לאג'נדת אפס סיכונים מטווח קצר
בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
תקצוב מטרות חברתיות הוא השקעה ולא הוצאה, הרחבת הבסיס ולא העמסה על הכתפיים. רטוריקה של "הוצאות" במקום "השקעות", שמאפיינת את השיח הכלכלי והעיתונאי, תשרת את האוצר בבואו למסמס את המסקנות (המתונות ממילא) של הוועדה למלחמה בעוני
היכולת לאפשר למיליוני פלסטינים בשטחים לחיות תחת משטר אזרחי סביר כרוכה כרגע ביכולת להכריע בסוגיית זכות השיבה במסגרת הסכם כולל. הפלונטר הזה הוא עוד כשל ברעיון "השלום" של השמאל המדיני, המחבר באופן כמעט מאפיונרי הענקת זכויות בסיסיות עם יישוב כל המחלוקות הלאומיות
מחקר של גוף ביטחוניסטי ישראלי אודות "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים" מראה כי הפרת זכויות אדם פוגעת בביטחון, ואילו קידומן תורם לו באופן ברור. יריב מוהר מבאר
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
