מאיר עמור על הקשר בין אלימות פרוצדורלית של מוסדות מדינה להתפרצויות אלימות המוסברות בעזרת המשתנה האתני, או במילים אחרות: למה הכי קל להגיד – נו טוב, ערסים?
מאיר עמור ביקר בכנסים פוליטיים של מרצ לקראת הפריימריז המתקיימים מחר (ג') ושאל כמה שאלות מהותיות שמאתגרות את הקיפאון השמרני של מרצ בכל הנוגע לזכויות האזרח והאדם של אנשים חומים
כמו בכל עונת בחירות, הטענות והקובלנות על הצבעת המזרחים לליכוד נשמעות ברמה. ברוב המקרים, הניתוח הוא שטוח, במקרה הטוב פסיכולוגיסטי. קובי ניב, למשל, נטפל אל המנהיגות המזרחית המתרפסת בפני אשכנזים ומציג גזענות ואפליה כאסון טבע
הביקורת על התערוכה במכון הערבי בפריז מדגימה כיצד שוב נכפה אלם היסטורי, עכשווי ועתידי על מזרחים בישראל. הדיון שהתפתח מעלה תהיה לגבי האופנים שבהם, אם בכלל, השתנו התנאים לדיאלוג מזרחי-פלסטיני מאז הכישלון של המפגש ההיסטורי בטולדו בשנת 1989
מדוע קיים בשיח הציבורי תיוג שלילי כל כך ל"פוליטיקת זהויות" וההתייחסות אל פוליטיקה זו כאילו היא נוגעת אך ורק למזרחים, כאילו זהויות אלה אינן כוללת את קבוצת הכוח האשכנזית בישראל?
רק מנהלים אשכנזים של הסכסוך הפנים-יהודי מקבלים בהפתעה את עוצמת הכעס למול שערי הברזל הצהובים של היישובים הקהילתיים. הם שוכחים בזחיחותם את ועדות הקבלה שהם מיסדו, הפוסלות בני אדם באמצעות הלשון הנקייה ״לא מתאימים למרקם החברתי״. תגובה לרון גרליץ
מה הקשר בין האינטרסים של המעמד הבינוני המזרחי למדיניות חברתית, כלכלית ופוליטית של ממשלות הליכוד בארבעים השנה האחרונות? איזה חותם הטביעו מנהיגים מזרחים בליכוד על המפלגה אם בכלל? תגובה למחקרם של נסים ליאון ואורי כהן
המזרחים בליכוד מסתפקים בפוליטיקה של גאווה ובהשתייכות למועדון, כשמוטיב האהבה למפלגה ולנתניהו מצליח להאפיל על העדר ייצוג פוליטי ועל שמירת האינטרסים של הציבור המזרחי. מנהלי מעברות אלה מדכאים כל שינוי חברתי ומהווים חוליה חיונית בהשררת ההגמוניה האשכנזית
הזחיחות שמפגינים שוב ושוב עיתונאי "הארץ" חסרה את ידיעת התחביר והדקדוק של הפוליטיקה הישראלית. הם תקועים בניסיונות פסיכו-פתולוגיים מביכים לפרש את התמיכה המזרחית בנתניהו ומתעלמים ממבנה העומק החברתי ומתובנות שהצטברו לאורך דורות של דיכוי
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
