הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון. לכבודם, מעט חשבון נפש ועובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג
מובארכ עוואד, פלסטיני ממזרח ירושלים שקידם בשנות ה-80 מאבק פלסטיני לא-אלים והקים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות, גורש מישראל ותושבותו נשללה. הוא מתגורר כיום בוושינגטון די.סי. מאיר עמור, פעיל שלום ישראלי המתגורר בקנדה, ראיין אותו ב-1999 לראשונה, וב-2014 בפעם השנייה. מה השתנה?
לפני הבחירות, יאיר גרבוז וזאב שטרנהל ייחלו לשינוי בישראל לכיוון דמוקרטי. אולם מי עוצר בגופו את השינוי הדמוקרטי לשליטה שוויונית בקרקע, לשוויון בייצוג של כל האזרחים במוסדות המדינה? מי? לבטח שלא "צאצאי יושבי המעברות". אלה דווקא מייחלים לשינוי
במקום לחפש את השד העדתי (המזרחי) בשוק הכרמל, חפשו את השד העדתי (האשכנזי) בממשלה, במפלגות, בישיבות התורניות בשטחים. הוא מעולם לא נעלם. הוא עושה לילות כימים כדי למנוע לגיטימיות מהתארגנות מזרחית לטובת אינטרסים מזרחיים
מי האלימים בחברה הישראלית? מי מפעילים אלימות בקנה מידה פנומנלי וקוראים לכך "חוק"? מאיר עמור עומד על האלימות היומיומית שליבתה בחירה ומיון בין אנשים, המתקיימת מדי יום לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית
רועי חסן התראיין ב"ידיעות אחרונות" ודיבר על הצורך בהכרה ממסדית בעוול שנעשה למזרחים. אבל אי אפשר להסתפק בכך. רק כאשר הכרה ממסדית תלווה בחלוקת משאבים צודקת יותר, אפשר יהיה להתחיל לדבר על סליחה חברתית והשלמה בישראל
ניתוח חברתי המבוסס על מושגים של "שדים עדתיים" מאבד כל קשר לדיון בזכויות אזרח פוליטיות, חברתיות וכלכליות ומהווה כלי דל להבנת מציאות של דיכוי ונישול. ישראל היא מדינה המגוננת על פריבילגיה אשכנזית. כותבים וכותבות בעקבות תוכניתו של אמנון לוי
חלוקת העבודה האתנית המבוססת על יתרון מוחלט לאשכנזים מתמסדת כסדר החברתי היחיד האפשרי בישראל של תחילת המאה ה-21. מאיר עמור על שעתם של ה"איכותיים": בני עקיבא של בנט והחבר'ה הטובים של לפיד
