אנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. אז תקשיבו לסיפורים שפנינה מוצפי-האלר ליקטה בכניסה ל"חולות"
ביום הפליט הבינלאומי נסעה פנינה מוצפי האלר עם סטודנטיות שלה למתקן חולות, והיתה עדה להפגנה מיוחדת במינה. מכאן ומשם היא אספה רשמים על ישראל מנקודת המבט של הכלואים במתקן. יומן מצולם
הם עומדים פה כבר מהבוקר. לא מבינים מה ההיגיון. למי מאפשרים כניסה, ולמי לא. סצנה קטנה מההתעללות הבירוקרטית במבקשי המקלט בפתח משרד הפנים בב"ש ובתווך מזרחים וערבים
הארכיטקטורה המרחבית שצצה מול עינינו מפתיעה אותי: כבישים סלולים חדשים וכיכרות שלא ברור למה זקוקים להן ומובילות לכיוון אחד, לבית הכלא. מול השערים שלוש תחנות אוטובוס חדשות ושתילים שכבר מתחילים להתייבש למרות שורות הטפטפות לצדן. אמצע המדבר – לכאן זורקים את בסיסי הצבא, לכאן תוחבים את הפסולת הרעילה, ולכאן מעבירים…
ההערה הכי לא צפויה ומרגשת הגיעה כשבחור צעיר נעים הליכות ניגש אלי בביישנות, ואמר לי שהוא קורא בימים אלה את הספר שלי ושזה עוזר לו "להבין את הזהות הירוחמית המסוכסכת שלו". על מפגשי ספריות בקצות הארץ בין חוקרת לקוראים
השיח הציבורי הישראלי מאופיין בדימויים חד-ממדיים על החיים בעיירות הפיתוח. בספרה החדש, "בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית", כותבת פנינה מוצפי-האלר על חייהן של חמש נשים מזרחיות בירוחם והידע שהן מכילות ומייצרות. קטעים נבחרים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
