בישראל, כמו במקומות אחרים, אמצו את התפיסה שממשלה היא הבעיה ולא הפתרון לבעיות החברה והכלכלה השונות. על כן יש להקטין את הממשלה למינימום כדי לשחרר משאבים לסקטור הפרטי שהוא הקוסם המצמיח את הכלכלה ופותר את בעיות החברה. יש בעולם עוד שניים שלושה אנשים שלא קונים את הסחורה המשומשת הזאת ואף כותבים בנושא. בכתב עת אמריקאי,American Prospect , פורסמו מספר מאמרים בנושא תחת הכותרת:
Tax & Spend: The Unapologetic Case for Big Government, אי אפשר להבטיח חרות, בטחון ושגשוג בלי מעורבות של המדינה.
אחד מפלאי הסקטור הפרטי הוא פערי השכרהמטורפים בין עובדים למנהלים ובעלים, הדוגמה האולטימטיבית היא של רשת Wal-Mart המעסיקה 1.3 מליון עובדים ששכרם. שם המנכ”ל משתכר פי 871 מעובד אמריקאי בחברה ופי 51118 אלף מעובד המועסק אצל ספק של החברה בסין. באמת פלא שרק הסקטור הפרטי יכול לייצר.
בישראל מספרם של עובדי חברות כח אדם גבוה מבכל מקום אחר בעולם, בישראל אחוז העובדים הוא 4.5% מכח העבודה לעומת 0.8% בדנמרק, אבל מה לנו ולדנמרק, גם בארה”ב אחוז העובדים הוא 1% בלבד. לא רק זאת, השכר הממוצע הוא קרוב לשכר מינימום. יש עתיד לעובדים בישראל, צריך לזכור זאת לקראת האחד במאי.
אתמול פורסם מאמר של שלי יחימוביץ ב-Ynet, במאמר מתייחסת הכותבת ליחס העיתונות לנושאים חברתיים: “עזוב מספרים, ספר לי מה אתה רואה בעיניים”, כך נאמר למנכ”ל הביטוח הלאומי שדן במצבם הרעוע של רבים מאזרחי ישראל. “להקת המעודדים” של הכתבים הכלכליים גם היא זוכה להתייחסות. המאמר זכה ל-329 תגובות, מה שמורה על העניין הגדול של הקוראים בנושא, ואולי על כך שנמאס לקוראים מאומרי ההן בתקשורת.
כך שהבעיה לא רק בתפיסת הציבור את תפקיד הממשלה אלא גם במערכת שמעבירה לנו מידע, ובה משום מה מעטים, ומעטות, יוצאים כנגד מדיניות כלכלית שמפשיטה אותנו אפילו ממעט ההוגנות שמחייבת כל חברה אנושית.