אתם הפשיסטים תפסידו

היום, 14 ביולי, לפני 101 שנה, נולד וודי גאת’רי, אחד מן האמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. גאת’רי הוביל את גל תחיית מוזיקת הפולק האמריקאית, תוך איתגור היחסים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים במדינה, ובחינת גבולות חופש הביטוי לאורך שלושה עשורים של פעילות אמנותית ופוליטית, מאמצע שנות השלושים ועד סוף שנות החמישים של המאה העשרים. אישיותו של גאת’רי התעצבה במהלך תקופה מורכבת וקשה לאומה האמריקאית, וסיפורו הוא במידה רבה סיפורה של ארצות הברית בין שתי מלחמות העולם.

וודרו וילסון גאת’רי נולד ב-14 ביולי 1912 בעיירה אוקמה שבמדינת אוקלהומה, לאב סוחר נדל”ן אנטי-סוציאליסט, ולאם עקרת בית. וודי הנער לא הצליח לסיים את לימודיו בתיכון המקומי, אך בילה שעות רבות בספריה, בה קרא ספרים מכל ז’אנר אפשרי. הוא הצטיין ביכולת לימוד עצמית שבאה לידי ביטוי גם באופן בו למד לנגן על גיטרה, מפוחית וכינור. כבר בצעירותו חווה שרשרת אירועים טרגיים שכללו את מותה של אחותו בשריפה שפרצה בביתם, אשפוז אמו במוסד לחולי נפש והתרוששותו של אביו. בנוסף, בשנות העשרים לחייו תקפו את טקסס ואוקלהומה סופות חול עזות שכיסו אזורים שלמים בעננת חול שחורה, שהקשתה על הקיום ותיסכלה את תושבי האזור. לאחר ששככו סופות החול, הגיעה בצורת קשה שלא איפשרה להמשיך ולהתפרנס מחקלאות מקומית, ומשנת 1935 החלה הגירה של מאות-אלפים מתושבי אוקלהומה (שעתה ענתה לכינוי ה-Dust bowl), לעבר קליפורניה.

בין העוזבים היה גם גאת’רי, שכנשוי טרי ואב לבת הותיר את משפחתו מאחור ויצא למסע ראשון מיני רבים. הוא נזרק מעולמו הקטן והמוגן ונחשף לחצר האחורית של ארצות הברית, זו המלאה בנוודים התרים אחר עבודה מזדמנת, ובמשפחות של חקלאים קשי יום שירדו מנכסיהן ונאלצו לעבור לקליפורניה בחיפוש אחר פרנסה, עת שהן סובלות מרעב מתמיד ויחס משפיל מצד השלטונות. מחנות העבודה בצדי הדרכים בהם התיישבו המהגרים היו חממה להפצת רעיונות מהפכניים קומוניסטיים. שם עיצב לעצמו גאת’רי לראשונה תפיסת עולם מהפכנית שראתה בשיוויון בין בני אדם ערך עליון. הוא הפך לתומך נלהב במפלגה הקומוניסטית האמריקאית, אך מעולם לא היה חבר רשמי בה. באותה עת החל להתנסות בכתיבת שירים, ולאחר זמן קצר מצא עצמו בלוס אנג’לס, כחלק מצמד מזמר עם בן דודו. לאחר אודישן מוצלח קיבלו השניים הזדמנות להנחות תוכנית רדיו מקומית, בה ניתנה לגאת’רי הבמה להציג את יצירתו לעולם.

כתיבתו של גאת’רי שאבה מן המסורת של מוזיקת הפולק (Folk) האמריקאית. קשה למצוא מאפיינים ברורים ונוקשים המאפיינים מוזיקה זו, וייתכן שזהו גם חלק מקסמה. עם זאת, ניתן למצוא מספר קווי מתאר כלליים להגדרתה – מוזיקת הפולק הייתה תוצר של מוזיקה עממית מן המאה ה-19, אשר הועברה בעל פה וצמחה מן הקיום היומיומי, התקוות, המצוקות והחלומות של קהילות שונות בארצות הברית. אבן דרך בגל תחיית הפולק צוינה עם פרסום שירו הפוליטי הראשון של גאת’רי, שהיה מעין סאטירה נוקבת על שירי הנחמה הנוצריים ששמע במחנות המהגרים, ושמו היה I Ain’t Got No Home. השיר מתאר את מסעו של מהגר יליד אוקלהומה המחפש פרנסה והישרדות, בעולם הנשלט על ידי בעלי ההון והבנקאים.

מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים, החלה בשמאל האמריקאי התעניינות מחודשת בעבר התרבותי של המדינה, מעין מסע לגילוי עצמי של “הרוח האמריקאית”. ימי השפל הגדול הניעו אנשי תקשורת רבים מן הערים הגדולות לחקור את אמריקה של המרחבים הפתוחים. המפגש התרבותי בין קצוות שונים של החברה האמריקאית הוביל לזניחה של ההשענות על התרבות האירופית כאבן היסוד של תרבות גבוהה, ולחיפוש אחר מסורת תרבותית מקומית ושורשית. בחזית ניצב גאת’רי, שגילם בדמותו את חזונו של המשורר וולט וויטמן לגבי משורר שינדוד בדרכים וישיר לעם בשפתו. אלבום הבכורה שלו, “Dust Bowl Ballads”, הכיל שירים מינימליסטיים שעסקו בחיי היומיום של אמריקה של מעמד הפועלים, וביטאו כאב, טרגיות, תקווה וחלומות על עתיד טוב יותר. שיר אחד שבלט מעל כולם היה Tom Joad, שעסק בגיבור הרומן של ג’ון סטיינבק, “ענבי זעם”. השיר בעל 17 הבתים מסתיים בבית אחרון מצמרר הממחיש את יכולתו של גאת’רי להעביר במספר שורות עולם שלם של סבל, כאב וניכור.

השיר This Land is Your Land, שהפך למזוהה ביותר עם גאת’רי, נכתב ב-1940 כתגובה לשיר God Bless America, שהיה להיט גדול ברדיו באותה תקופה והציע מנת פטריוטיות מאולצת למדי. בפתיחת השיר מהלל גאת’רי את נופיה המרשימים של ארצות הברית, להם התוודע על ידי מסעות גילוי עצמיים, ומכריז כי הארץ היא “בשבילי ובשבילך”, אך בשני הבתים האחרונים הוא מציע תפנית בעלילה ומעלה נושאים כגון עוני ורעב, וגם השתלטות פרטית על קרקעות. עם זאת הגרסה המוקלטת הידועה ביותר של השיר בביצועו של גאת’רי, יחד עם גרסאות הכיסוי הרבות שנעשו לו לאורך השנים, נטו להשמיט את שני הבתים האחרונים, ובכך נוטרל למעשה העוקץ הפוליטי של השיר והביקורת הקשה שהוא מציע. באופן אירוני השיר המזוהה ביותר עם גאת’רי, זה שהפך להמנון הבלתי רשמי של ארצות הברית, הוא דווקא זה שעבר עיקור תוכני וצנזורה.

במהלך מלחמת העולם השנייה נסקה הקריירה של גאת’רי לשיאים חדשים. הוא גייס את יכולתו לחבר שירים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם, ואלו הפכו להמנונים אנטי-פשיסטים שלעגו בעיקר להיטלר ולנאצים, למשל All You Fascists Bound To Lose. לזמן מסוים היה נדמה כי גאת’רי נמצא בכל מקום – במפגשי שירה בציבור, בבארים של מעמד הפועלים, ובאסיפות המוניות. שיריו הושמעו ברדיו באופן קבוע ולבסוף הוא אף התגייס לשורות חיל הים על מנת לעזור למאמץ המלחמתי. סופה של מלחמת העולם השנייה הביא עימו את תחילת המלחמה הקרה ואת “ציד המכשפות” האנטי-קומוניסטי. האווירה הציבורית העוינת הובילה לכך שאיגודים מקצועיים החלו להחרים את ג’אתרי, והוא הפך לחשוד בעיני רבים בשיתוף פעולה עם האויב הסובייטי. בנוסף, הוא אובחן כנשא מחלת העצבים התורשתית האנטינגטון, ודעיכתו הגופנית והנפשית סימנה גם את דעיכתו של גל תחיית הפולק הראשון. את מרבית שנות השישים העביר מרותק למיטתו. המוסד הרפואי בו אושפז הפך מוקד עלייה לרגל למוזיקאים צעירים שהושפעו מיצירתו – הבולט מביניהם היה בוב דילן הצעיר, שהותיר רושם עמוק על גאת’רי, אשר באקט סימבולי העניק לזמר הצעיר את אחת מחליפותיו, אותה ילבש בהופעתו הראשונה בניו יורק. ב-3 באוקטובר 1967 נפטר וודי גאת’רי לאחר שנים של התדרדרות ממושכת בגלל מחלתו.

כאשר בוחנים את מורשתו של וודי גאת’רי, תחילה כמוזיקאי וכאמן, יש לזכור כי הוא עמד בחוד החנית של תנועה מוזיקלית שעזרה להחיות ולהביא למרכז הבמה את מוזיקת הפולק שנשכחה הרחק מאור הזרקורים. ככותב של יותר מאלף שירים שעסקו במגוון נושאים, הוא הותיר אחריו רפרטואר שמעטים היוצרים שיכולים להשתוות אליו, והשפיע על אמנים רבים כמו פיט סיגר, בוב דילן, ג’ק אליוט, ברוס ספרינגסטין ובילי בראג. עם זאת מורשתו של גאת’רי אינה רק מוזיקלית והיא חורגת מגבולות השתייכות לתנועה תרבותית מסוימת. כיוצר הוא זיהה את מוקדי הכוח בחברה האמריקאית וניתב נגדם את זעמו. הוא לא הסתפק בכתיבת שירים, אלא לקח את הרעיונות שלו והפיצם בדרכים, בהפגנות של שובתים, בכינוסים פוליטיים, במסבאות, באולמות קונצרטים, ובכל מקום שרק ניתנה לו הבמה. כמאמר הקלישאה, וודי גאת’רי היה קולו של דור. הוא ניסח את החלומות והתקוות של החצר האחורית של אמריקה, של האדם הפשוט שניצב אל מול עתיד לוט בערפל. כוחו כאמן היה בהכרתו בכוחה של היצירה לשנות ולעורר לפעולה, הכרה שכה חסרה לנו בעולם התרבותי של ישראל 2013.

יוסי אדרי הוא סטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה כללית במגמת ארצות הברית באוניברסיטת ת”א