• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דרושה מנהיגות מזרחית אמיצה

מאיר בביוף

כאשר הובא אריה דרעי לכלאו, בראשית ספטמבר 2000  – ברוב עם ובתרועות רמות – נדמה היה שהארץ עומדת בפתחה של מלחמת אזרחים. ההתארגנות הספונטאנית  ההמונית  של שאגת אריה, עוררה פניקה לא קטנה בקרב האוכלוסיה החילונית-אשכנזית מדושנת העונג אשר חשה, בראשונה מאז קום המדינה, איום ממשי על סדרי הבראשית שלה. סדרים אלה, שתיגמלו אוכלוסיה זו ביד כה נדיבה, כבר לא היו מובנים מאליהם כתמול-שלשום. אחד הראשונים שהבין את משמעותה של הסכנה הזו היה העיתונאי אמנון דנקנר, האיש שמאמרו הגזעני במיוחד “אין לי אחות”, איים לשבור את “שיאו” של עמיתו המנוח, אריה גלבלום, אשר רשימותיו על העולים ממדינות ערב – בשנים הראשונות של קום המדינה – היו לחלק אורגאני מהרפרטואר ה”קאנוני” בשיח הגזעני בארץ. דנקנר נזעק למאהל המאולתר של שאגת אריה, שם הביע בפני אוהדיו הרבים של דרעי את הסתייגותו הרבה ממאסרו של דרעי, כמו גם את כמיהתו להידברות ולפיוס בין האשכנזים ובין המזרחים. פחות מחודש לאחר כליאתו של דרעי, פרצה אינתיפאדת אל אקצה, וסדר היום הלאומי שינה את טעמו הכלכלי-חברתי-תרבותי לזה הביטחוני. בקיץ 2002 דרעי שוחרר לביתו. חוץ מציוצים, פה ושם, ב”מועצת החכמים”, הוא כמעט ונאלם לחלוטין בזירה הצבורית. דרעולוגים אחדים טוענים שזו שתיקה טקטית שתופר בזמן המתאים, בעוד אחרים קושרים זאת לדיכוי הגובר והולך נגד המוחלשים, שבאופן פרדוקסאלי – כך לטענתם – שבר את רוחם ואת כוח התנגדותם. האמנם?

התיזה הזו אינה מחזיקה מים, לדעתי, משום שכל מי ששם את ידו על הדופק ב”שטח”, חש מייד בנכונותם הרבה של המזרחים בשכונות ובערי פיתוח לצאת למאבק, אפילו אלים, נגד מדיניותן האנטי-חברתית של ממשלות ישראל. הבעיה הקרדינלית של המזרחים, מאז הקמת המדינה ועד היום, הינה בעיה של מנהיגות. עד להופעתו של דרעי בזירה הפוליטית,ומאז, לא קם מנהיג פוליטי מזרחי,בכיר וממוסד, שהיה מוכן להתעמת עם המהות הציונית, זו שמדירה באופן מובנה מזרחים וערבים מסדר יומה, אלא רק לצורך השימוש בהם כדוגמאות שליליות. יאמרו את שיאמרו מתנגדיו ושונאיו של דרעי, אך גם הם לא יוכלו להתעלם מכך שלפוליטיקאי מזרחי  בכיר זה היה האומץ לבקר את הציונות באופן מהותי ולא להתעלם מהמבניות הגזענית שלה. הדבר שהחריד במיוחד את הממסד הייתה הצלחתו המדהימה של דרעי למצוא אוזניים מזרחיות כרויות לסדר היום החלופי לציונות שהוא הציע, ולתרגם זאת להצלחה אלקטוראלית פנטאסטית. למרות שבסיסה הדתי של אג`נדה זו לא היה, בדיוק, משאת נפשם של רבים מאתנו, הרי שהייתה לה חשיבות עצומה בכך שהיא ערערה את האתוס הציוני באופן שהיווה מסד התחלתי לשינויים מבניים בחברה, בניגוד לקוסמטיקה הרכה שהוצעה על-ידי פוליטיקאים מזרחים אחרים.  העובדה שבמשך 60 שנות קיומה של המדינה לא קמו מנהיגים מזרחים נוספים בסדר הגודל הזה, היא הדבר שאמור להדאיג כל מי שמעוניין בבנייתה של חברה צודקת ושוויונית.  עובדה זו הינה, ללא ספק,  תעודת עניות לנו, המזרחים.

מרגע הופעתו ועד להסתלקותו של דרעי מהשדה הפוליטי,  האג`נדה המזרחית התנהלה בשני ראשים: אנשי השטח של ש”ס, בהנהגתו של דרעי, מצד אחד, ופעילותה הפוריה והענפה של “הקשת הדמוקרטית המזרחית” (מיום היווסדה, אמצע שנות ה-90) , מצד שני. שני ראשים אלה פעלו בהזנה ובהפריה הדדית (הגם שלא היה שום תיאום ביניהם) , וככל שדרעי ואנשי השטח שלו העלו נושאים לסדר היום הלאומי, כך עלו כוחה ונחיצותה  של ה”קשת”, הן בעיני הממסד והן בעיני התקשורת. אין תימה, איפוא, שבעקבות התנצלותו המקיאווליסטית של אהוד ברק, מייד הוצבו מצלמות הטלוויזיה ואנשי תקשורת רבים ב”בית הסופר” בתל אביב, שם הם שיוועו להתייחסותם של אנשי ה”קשת” להתנצלות זו. גם ברק ומנהיגים ממפלגות אחרות לא הפסיקו לחזר אחר המזרחים, תוך הקפדה קנאית על מדיניות ההפרד ומשול. בעבר כבר עמדתי על כך שה”קשת” לא השכילה להמשיך במומנטום זה בדרך של תמיכה בדרעי  (וזאת, מבלי להתעלם מהשטויות שהוא עשה בנושאים חברתיים אחדים). דרעי היה יכול להוות גשר של קשר בין הקהל של ש”ס ובין אנשי ה”קשת”, שאולי היו מצליחים לשכנע אותו להאמין בעצמו במקום לחסות בצילם הקודר של הת”תים והסמינרים האשכנזיים האובסקורנטיים. אפילו אם היו כאלה שלא תלו תקוות גדולות בכך, הכרח המציאות חייב התנסות מעין זו. השיח הביקורתי המזרחי, זה שאינו מתנצל על היותו שכזה, כמעט ואינו מוכר לש”סניק  מערי הפיתוח והשכונות המוחלשות. אילו היו נחשף לו, אני משוכנע שאט אט הוא היה מחלחל ומבשיל לכדי כלי תודעתי יעיל במאבקו.

ובינתיים, דומה שהסיפור המזרחי מדשדש במי-אפסיים. אמנם, קיימת פעילות אקדמית וסמי-אקדמית בנושא זה (ואינני מזלזל בה), אך כל עוד פעילות זו לשינויה של הסטרוקטורה הקיימת נעשית  תחת עינו הפקוחה והמשגיחה של הממסד האקדמי, והיא אינה מגובה במאבק מזרחי בשטח, אין בכוחה לקצור הישגים משמעותיים. תנאי הכרחי למאבק שיניב הישגים ממשיים הוא הליכה מחודשת בשני ראשים – זה שבשטח וזה שבאקדמיה. האם דרעי ייצא מתא ההקפאה שלו? ומה שיותר חשוב: האם הוא עדיין מצויד בכוחו, הממגנט המונים לכדי יצירת כוח פוליטי משמעותי? ואם התשובה שלילית, האם ישנם מנהיגים מזרחים אחרים שמוכנים ללכת עד הקצה? ימים יגידו. מה שבטוח, למזרחים חסרה היום מנהיגות אסרטיבית ואמיצה. 

כנראה שיעניין אותך גם: