הבשורה של כחלון: מפלגת הקוסמטיקה

בשבועיים האחרונים העיתונות עוסקת במפלגה המתהווה של כחלון ואף דיווחה על סקרים מחמיאים שמצביעים על קולות שינדדו אליה מהליכוד, מהעבודה, מבנט ומש”ס. אבל, איזו בשורה תישא מפלגתו של משה כחלון, אם אכן תצא לאוויר העולם? כנראה שפרט לכך שמזרחי יעמוד בראשה, כשלעצמה עובדה נדירה בדמוקרטיה האשכנזית היחידה במזרח הקרוב, החזון החברתי שלה לא יהיה הרבה יותר מקוסמטיקה מאחזת עיניים. לכחלון יש הישג נפלא במלחמתו האמיצה מול טייקוני הסלולאר, ועל כך מגיע לו מלוא טנא הברכות. באמת. אלא, שבחברה כשלנו, שבה הקיטוב המעמדי זהה לקיטוב העדתי – הווי אומר, שמלכתחילה, חלוקת המשאבים הלאומיים נגזרת על פי צבע העור וארץ המוצא – עדיין לא יצא מהארון המנהיג המזרחי ה”לגיטימי” – היינו, פוליטיקאי שהתחכך בלב לבו של הממסד הפוליטי – שיאמר בפשטות, כי מעתה הוא יוביל קו פעולה לדיכוי הגזענות האשכנזית ואי השוויון בחברה. אמירה כזאת רק יכולה להועיל, היות שאשכנזים ממילא לא מצביעים בעד מפלגה שבראשה מזרחי – אך הייתה מושכת אלקטורט מזרחי משמעותי. כחלון לא קורץ מהחומרים התואמים מאבק מסוג זה.

אמנם, במערכת הבחירות לכנסת ה-15 (שנת 1999) הוביל אריה דרעי, באמצעות ש”ס, קמפיין אגרסיבי אל מול הסטנדרטים הכפולים של המשטר בישראל, בכל הקשור למזרחים. מחול השדים שחוללו כל הגורמים המשטריים בישראל סביב דמותו של דרעי – הדלפות מגמתיות מחקירות המשטרה, מהפרקליטות, פרשנויות ודיווחים מוטים, של הצמרת התקשורתית, ואווירה של הסתה חסרת תקדים, וכו’ – לא מנעו את תמיכתו של ציבור מזרחי רחב בש”ס. כמעט חצי מיליון הצביעו עבורה. ציבור זה היה צמא לשמוע דברים נכוחים וברורים על מאפייני הגזענות של המשטר בישראל, כולל הפקת אותה קלטת שהמחישה לכולם באיזה עולם חיות קבוצות הנהנתנות האשכנזית ובאיזה עולם מנסים לשרוד המזרחים. 17 המושבים שקיבלה ש”ס בקמפיין חלומי זה המחישו עד כמה מאס הציבור שלנו באדנותיות האשכנזית. הציבור המזרחי העריך זאת, ובעיקר היה צמא, כאמור, למסרים חדים וברורים, כפי שדרעי הציע.

אך דא עקא, שדווקא במבחן הזמן נוכחנו לדעת, באופן הכי מוזר ותמוה, שמודל הפוליטיקאי המזרחי, מאז שנת 1999, לא רק שלא אימץ את הפורמולה הנכונה והאפקטיבית של דרעי, אלא אף הלך שולל אחר שלל הסיסמאות הממוחזרות והריקות מתוכן של סוכניו של המשטר. במאמר מוסגר אציין, כי באומרי משטר אני מכוון לכל הספקטרום הציבורי והפוליטי בישראל, המצוי בשליטה אשכנזית. מבלי להיכנס כרגע להלכי הרוח ה”ממלכתיים”, עד כדי שיבוש דעתם של הפוליטיקאים המזרחים, אפשר לקבוע בוודאות שכחלון אפילו לא מעלה בדעתו תרחיש אפשרי של ריאורגניזציה במבנה החברתי ובהירארכיה האתנית בישראל. דוגמה מוחשית לכך קיבלנו בבחירות האחרונות, כשבקלות בלתי נסבלת, הצליח ביבי, נוכל עם קבלות, שכה מוכר לכחלון, להניאו מהקמת מפלגה שהייתה עלולה לטרפד את סיכוייו של ביבי להרכיב ממשלה, תוך ”הבטחה” למסור לכחלון את מינהל מקרקעי ישראל. מה שהיה ברור לכל ילד, נעלם מבינתו של כחלון. אילו הייתה לכחלון טיפונת של חזון של שינוי חברתי שורשי, הוא היה יכול לאמץ את הפורמולה הנ”ל, להתמודד בבחירות ולהפוך לשחקן מרכזי, בזכות עצמו, בפוליטיקה הישראלית.

אבל, כחלון לא הלך על זה. כמו עבד נרצע, הוא לא רק התפתה לוותר על הקמת מפלגתו – שבכל מקרה, כאמור, הייתה מצטבעת בליפסטיק בצבע אדום עז ומלבינה את עורו של כחלון בשכבה גסה של פודרה, ולכל היותר הייתה מטרפדת את ביבי, אבל שמה על ראשנו הגמון מרושע אחר – הוא לא חדל מלהתרפס בפני אדונו הגזען והמתנשא, ביבי נתניהו. אילו ביבי היה מקיים, בטעות, את הבטחתו לכחלון, האחרון היה ממשיך לספר לנו עד כמה ביבי איכפתי בנושא ”הפערים החברתיים”. בחוכמה שלאחר מעשה, עשיתי חושבים גם בעניין דרעי. לא פעם כתבתי ואמרתי, שעד לרגע כליאתו דרעי התנהג כרדיקל לכל דבר ועניין. כשהוא מילא עד אפס מקום את אצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם, בזמנו, ויחד עם הרב דוד יוסף קשר את מצבם של המזרחים בישראל לתפיסה האירופוצנטרית של הוגי התנועה הציונית, שבמקרה ה”טוב” ראו במזרחים, אם בכלל ספרו אותם, תחליף נסבל לעובדי הכפיים הערבים, זו הייתה אמירה סופר רדיקלית (ורק אסבר את האוזן לאי אלו טוקבקיסטים, שברוב להיטותם מאבדים את הראש, גם ללא סיוע מאנשי דאע”ש, ושוכחים ששורשי הגזענות כלפי המזרחים בישראל משתרגים ממשנתם הנבזית והמחליאה של חלק בלתי מבוטל של הוגיה של התנועה הציונית – ולמותר לקיים דיון על כך). אולם, מבחן הזמן הוכיח, למרבה הצער, שהרדיקליות של דרעי הייתה סטייט אוף מיינד של חקירותיו במשטרה והדיונים המשפטיים המתישים ומורטי העצבים שהיו מנת חלקו באותם ימים. עם שחרורו מהכלא הוא נתגלה כ”מפוייס”, היינו, כמי שהחליט להניף דגל לבן, תרתי משמע.

גם אם אסכין עם הקלישאה המאוסה שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם – ניסיונות הסרק של מודל הפוליטיקאי המזרחי המוכר לנו בתשוקתו ”להשתלב”, לעגל פינות ולשאת חן בעיני ההגמון, שאולי יזרוק לעברו איזו עצם עלובה, וכולנו הרי מכירים את הפרקטיקה האשכנזית – עדיין אינני מבין מאין ומנין נובע הפחד המזרחי מפני יצירת מוקד של כוח פוליטי עצמאי. אני יודע שאני בחזקת קול קורא במדבר, אך בכל זאת הייתי פונה מהבמה החשובה של אתר העוקץ אל משה כחלון, ומבקש ממנו לנסות להתנער מכל האינדוקטרינציה הרעילה שההגמוניה הלבנה הזריקה לורידים שלו. אני יודע שלאינדוקטרינציה זו יש אפקט משתק: מרגע לידתו ועד קבורתו זוכה המזרחי ל”תזכורות” יום יומיות מסוכניו המיומנים של משטרנו עד כמה הוא אינו יכול לסמוך על עצמו, ואיך שהשמים יפלו על ראשו ברגע שיסיר תלותו מהאשכנזי. לך, כחלון, על הפורמולה המנצחת של בחירות 1999. אל תחשוב לרגע על ביבי, בנט, הרצוג, גלאון, ליברמן וכל השאר. מה שמעניין אותם הוא המשך שליטתם העדתית במדינה. ואם גמרת אומר להריץ את מפלגתך, אז בוא ונחשוב קצת על עצמנו. הנה, אמרתי זאת.