ההזדמנות החדשה של השמאל
הייאוש מהחברה הישראלית הוא יועץ גרוע. ישראל של היום אינה מקום רע יותר ממה שהייתה בעברה. נכון, המיתוס המתאר את העבר בצבעים אידיליים ומצביע על הדרדרות מוסרית וחברתית יכול לתפקד לעתים כאמצעי גיוס פוליטי יעיל. אך כל אמירה מסוג זה היא ביסודה אמירה נעדרת כנות.
ישראל מעולם לא הייתה חברה שוויונית. סטטיסטיקה של שוויוניות חלוקת הכנסות לפי מדד ג’יני קיימת בישראל רק החל מסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. הנתונים מראים, כי ישראל הגיעה לשיא השוויון באמצע שנות ה-70, וגם אז עמד מדד הג’יני שלה ביחס להכנסה הפנויה על למעלה מ-0.3, כלומר שוויוניות חלוקת הכנסות דומה לזו המתקיימת כיום בספרד או איטליה ושוויוניות נמוכה יותר מזו של צרפת, גרמניה, ארצות השפלה וכמובן ארצות סקנדינביה. הסטטיסטיקות לא כללו אז והן גם לא כוללת היום את השטחים שהוחזקו או מוחזקים ע”י ישראל תחת שלטון צבאי. יחד עם שטחים אלו, שאוכלוסייתן ענייה בהרבה מהממוצע בתוך ישראל, היה מדד אי השוויון בישראל קרוב יותר לזה ששורר ברוב ארצות דרום אמריקה. זכויות הפרט גם הן לא היו מוגנות יותר בעבר. האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בתחומי ישראל חייה תחת שלטון צבאי עד 1966. נגד “הפנתרים השחורים” הופעלו בשנות ה-70 אמצעים קיצוניים למדי ודעות ביקורתיות צונזרו ע”י העיתונות הכתובה, שהמונופול שלה על השיח הציבורי היה הרבה יותר משמעותי מכפי שהוא כיום. הרטוריקה הסוציאליסטית של מפא”י ושל “המערך” שירש אותה היתה ריקה מתוכן ממשי. מפא”י וכמותה ההסתדרות הכללית ששימשה כארגון השטח העיקרי של מפא”י, נעדרו שיח אוניברסלי. בניגוד למפלגות סוציאל-דמוקרטיות אירופיות וארגוני עובדים אירופיים, מפא”י וההסתדרות ראו ב”לאום” ולא ב”מעמד” את הקטגוריה שלמענה הן מחויבות לפעול. 
ההסתדרות של לפני 1994 היתה פחות דמוקרטית ויציגה אפילו מההסתדרות הכללית החדשה. שבע שנים חלפו בין ועידת ההסתדרות ב-1949 לוועידה הבאה לאחריה שהתקיימה רק ב-1956. שש שנים חלפו בין ועידת ההסתדרות ב-1960 ולוועידת ההסתדרות ב-1966. אז כהיום לא היו הדרגים הנבחרים בהסתדרות, למעט הוועדים, ברי הדחה ע”י החברים מן השורה או נציגיהם הישירים. המבנה האנורמאלי של ההסתדרות, שבו הדרגים הנבחרים החשובים ביותר נבחרים בלא זיקה כלשהי למקומות העבודה או לענפים הכלכליים, היה חריף עוד יותר לפני 1994 כאשר מרבית חברי ההסתדרות הכללית היו חברים ללא ועד במקום עבודתם וחברותם נבעה אך ורק מהצורך שלהם בביטוח רפואי.
החברה הישראלית היתה בפועל חברה הנעדרת לחלוטין גופים משמעותיים המבוססים על זהות מעמדית. ההסתדרות הכללית היתה ראויה רק בדוחק לתואר ארגון עובדים, וודאי שלא היתה ארגון עובדים מעמדי. מפא”י חירות והליברלים נחלקו ביניהן ביחס לסוגיה כיצד יש לבסס את הלאומיות היהודית בצורה הטובה ביותר. אבל שלושתן ראו בלאומיות היהודית “מטרת על” הקודמת לכל מטרה אחרת. הגופים הקואופרטיביים ובראש וראשונה הקיבוצים היו מתבדלים כלפי סביבתם ובמקרים רבים תפקדו למעשה כאדונים המנצלים של מעמד עובדים מזרחי ברובו. המגבלות החריפות על זכות השביתה וההתארגנות מנעו במהלך שנות ה-50 ה-60 וה-70 את צמיחתה של אלטרנטיבה אפשרית להסתדרות הכללית. ומאחר ואין מפלגה סוציאל-דמוקרטית/סוציאליסטית ממשית בלא ארגוני שטח מעמדיים ובהם בראש וראשונה ארגוני העובדים, לא היתה גם אלטרנטיבה מפלגתית ממשית.
“השמאל הליבראלי ישראלי” שצמח החל משנות ה-70 היה שמאל נכה. “השמאל הליברלי הישראלי” צמח על רקע הביקורת ההולכת ומחריפה על הכיבוש הישראלי בגדה וברצועת עזה. אולם לתביעותיו לשוויון בפני החוק, מעמד אזרחי שווה והעדר נתינים חסרי ריבונות ואזרחות, לא נלוותה דרישה לסדר כלכלי-חברתי חדש. “השמאל הליברלי הישראלי” היה שמאל המפגין נגד הכיבוש ובעד הפרדת דת מהמדינה. לא שמאל הנאבק על זכות ההתאגדות, על שכר מינימאלי גבוה לעובדים, על שימור ופיתוח מדינת הרווחה, ועל דמוקרטיזציה של השליטה באמצעי הייצור. “השמאל הליברלי ישראלי” לא נולד מתוך מצוקותיהם של בני מעמד העובדים הישראלים. הגופים שכן נולדו מתוך מצוקות אלו דוכאו במהירות או עברו תהליך קואופטציה יעיל. “השמאל הליברלי הישראלי” היה לעומת זאת מוגן מפני דיכוי או קואופטציה, מאחר והוא צמח מתוך אותו חלק באליטות שחש חוסר נחת מהצדדים האפלים של הלאומיות הישראלית. לא חוסר נחת ממעמדו שלו כאליטה בורגנית מנצלת. היה זה אך טבעי שחלק ניכר ממעמד העובדים הישראלי זיהה את “השמאל הליברלי הישראלי” כלא יותר מתופעה תרבותית, שבאמצעותה מבדלת האליטה את עצמה ומדגישה את “תכונותיה הנעלות” ביחס ל”פרולטריון צמא הדם”.
אולם לתהליך צמיחת “השמאל הליברלי הישראלי” נלווה תהליך נוסף. תהליך התפוררות “הממלכתיות הלאומית”. הסתירות הפנימיות שבן הרטוריקה הסוציאליסטית של מפא”י וההסתדרות ובין אופיין בפועל כמפלגה לאומית ממלכתית וכארגון לשליטה בעובדים המיישם קפיטליזם ממלכתי, לא יכלו לשרוד לנצח. “מרד הקלפיות” של מעמד העובדים המזרחי בבחירות 1977 ו-1981 העלה לשלטון את הימין הישראלי שדגל בקפיטליזם קלאסי. התהליכים שהניע ימין זה, לא פעם בתמיכת השמאל הליברלי, חיסלו את כוחה של ההסתדרות כגורם מגייס. גם הימין היה קורבן להצלחתו שלו. בהעדר כתובת מובהקת להפנות מולה את זעם מעמד העובדים המזרחי נותרו רק “האליטות” שהפכו למושג יותר ויותר אמורפי. בעלי ההון החדשים, “הטייקונים”, אינם זקוקים למפלגות ולכוח מגייס. הם זקוקים להפך, לשיתוק התהליך הפוליטי ולפירוק המפלגות וארגוני השטח האידיאולוגיים.
בישראל של ראשית המאה ה-21 כמעט הושלם תהליך הפירוק של המערכת הפוליטית הישנה. ההסתדרות הכללית נותרה כארגון חזק ביחס למעמד העובדים הישראלי אך כארגון חלש ביחס למוסדות המדינה, לתאגידים ולבעלי ההון. האחרונים צמחו והתעצמו על חשבון מוסדות המדינה שהעבירו לידי ההון הפרטי חלק ניכר מהניהול בפועל של השירותים הציבוריים וחלק מהשליטה בתשתיות. המפלגות כולן נותרו בלא ארגוני שטח משמעותיים וברוב המקרים גם בלא אידיאולוגיה מגובשת. כתוצאה מכך הפכו “הספינים” לתחליף ולאמצעי המרכזי במאבק על חלוקת המושבים בפרלמנט הישראלי. הגוף שלפחות להלכה עודנו הגוף בעל הסמכויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר בישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה. ה”ספינים” האפקטיביים ביותר הם ה”ספינים” של “פוליטיקת השנאה”. ליריב מיוחסות תכונות דמוניות, מניעים נסתרים וסדר יום נסתר. לחילופין מתבצעת הגחכה של היריב, הצגתו כ”שוטה הכפר” תוך רמז למוצאו העדתי. במקרים אחרים מפלגה מבדלת עצמה כנציגתה של קבוצת זהות מסוימת בבחינת “אנחנו נגד שאר העולם” למרות שבפועל מידת מחויבותה לקבוצת הזהות אינה עולה על זו שיש למרבית קבוצות הכדורגל ביחס לאוהדיהן. קורה גם שה”ספין” מתבלבל ומאמין כי האויב המדומה הוא אכן סכנה ממשית עבורו ולא רק דרך לקדם כמה פוליטיקאים (למשל “אם תרצו”, שהדמיון בינה ובין ה “Freikorps” של 1918-1919 מדהים). לחילופין קורה שהספין העובד בשיטת “אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם” וחושב שהוא יכול להפוך לתנועה פוליטית שורשית למרות שהוא אינו מייצר שום קטגורית זהות שמאלית חדשה (למשל “השמאל הלאומי”). אך עדיין ה”ספינים” יותר מי שהם מעידים על עצמם מעידים על הריק שנוצר כתוצאה מהתפרקותה של המערכת הפוליטית הישנה.
הריק הפוליטי הוא מקור אפשרי הן להזדמנויות חיוביות והן לסכנות. קיימת כמובן האפשרות שהריק פשוט יישאר פה איתנו עוד שנים רבות, מאחר והוא בהחלט משרת את בעלי ההון הישראלים ואת האליטה החדשה הסמוכה לשולחנם. מצד שני הריק גם עלול להתגלגל לכדי תהליך שעלול לקרב את ישראל אל משטר בעל מאפיינים פאשיסטיים מובהקים. קיימים בחברה הישראלית גורמים שנראה כי אין להם עכבות בכל הנוגע לדרכי הפעולה, שנאת האחר והוצאתו אל מחוץ למגרש. גורמים אלו בהחלט עלולים לעבור טרנספורמציה לכדי כוח פוליטי ממשי.
אבל הריק הוא גם הזדמנות. “כוח לעובדים” לא היה יכול לצמוח בלי המרחב הריק שהותירה היחלשותה של ההסתדרות הכללית. מזרחי סוציאל דמוקרטי לא היה יכול להפוך לראש מפלגה ולמועמד ריאלי לראשות ממשלה בלי הפיכתה של מפלגת העבודה למסגרת כמעט ריקה וחסרת תוכן. היכולת להקים “שמאל מעמדי סוציאליסטי” כרוכה בהמון עבודה קשה של איגוד עובדים, מאבקי עובדים ובניית מסגרות כוח מעמדיות. אולם כיום בניגוד למקרים רבים בעבר המרחב פנוי יותר לצורך עשייה מסוג זה והיכולת להצליח רבה יותר.


