מלבד העיסוק המתמיד שלי בשביתות ובנושאי כלכלה, חוק ההסדרים כמשל (ראו ניתוח של יחימוביץ ועמית לחוק ההסדרים 2008), עולה מפעם לפעם נושא שמטריף את דעתי. נושא כזה עלה הבוקר, שמעתי בחצי אוזן שיש נפגעים רבים בפקיעין, לא כל כך הבנתי למה צריכים להיות פצועים קשה ובינוני במקום, ולמה יורים בנשק חם וקר כדי למנוע משהו שאינו לצורך הגנה על חיים.
לא הייתי צריך לחכות זמן רב מידי והתברר שהמשטרה ביצעה מבצע שאפשר לקרוא לא “המבצע להגנת האנטנה” (דיווח עם דגשים שונים בארץ, YNET ו-NRG). כל הסיפור התחיל בהצתת אנטנה, המשטרה באה באישון לילה כדי לעצור את האשמים. מה שממש מזכיר את הדרך בה הצבא עוצר מבוקשים בשטחים, תמיד בלילה, כדי להפתיע את האויב. אז הנה יש עוד אויב הפעם הוא יושב בפקיעין.
תגידו, מה אתה רוצה המשטרה מחויבת בהגנה על החוק? ואם יש חוק המגן על אנטנות יש לאכוף אותו. בעצם ההגנה אינה על האנטנות עצמן שטרם הוכרו כישות משפטית, אף שיש לשער שדבר כזה יכול לקרות, הרי כבר מנו סוס לקונסול, אלא על זכות הקניין של בעלי האנטנות. והרי ידוע שאין זכות הגדולה מזכות הקניין, כמובן לא כל קניין. כאשר פורצים לבית או גונבים מכונית של אזרח זה לא בדיוק מעניין מישהו, אבל כאשר אנטנה ששייכת לחברה עסקית כלשהי נפגעת אזי כולם מתייצבים כדי להגן על זכות בעליה, גם באמצעים שמדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה אינה יכולה לנקוט בהם.
זה יותר ממזכיר את ההגנה על זכות התנועה באוקטובר 2000 שם פעלה המשטרה כאילו חסימת כביש היא עילה מספקת להריגה של מפגינים, בעיקר הלא נחמדים שביניהם, ערבים. כמו שאמר קהלת: מה-שהיה הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש תחת השמש.