הקיר נהרס אבל ייבנה מחדש

ביום שבת האחרון נסענו אל אום אל חיר, לעזור בבנייה מחדש של בתים שנהרסו בהוראת שלטונות הכיבוש ובביצוע חיילי צה״ל. אום אל חיר הוא כפר בדווי קטן השוכן ממש מתחת להתנחלות כרמל. הנסיעה מירושלים כולה שלווה ופסטורליה, מלבד אולי כמה מחסומים המעידים על המציאות. צומת גוש עציון שומם, אין זכר לגל הפיגועים. כביש ירושלים-באר שבע מתפתל בתוך שדות וכרמים ורועי צאן רועים את צאנם בשלווה. עוברים בכביש העוקף את חברון, קרית ארבע ממש ממולנו, ממשיכים דרך חלחול, יטא, ומגיעים לכביש המוביל אל כרמל. מתחת להתנחלות שוכן אום אל חיר ואנחנו מתקבלים בברכה בסוכה מאולתרת שהוקמה במקום המרכז הקהילתי שנהרס.

מאז אוגוסט 2016 הרס המנהל האזרחי 20 בתים ו-13 מבנים בכפר. 53 תושבים, מהם 25 קטינים, נותרו ללא קורת גג. כל המבנים באום אל חיר נמצאים תחת צו הריסה, והמנהל האזרחי הורס בכל פעם בניין שנראה לו מרכזי מספיק. כך הוצאו לפועל צווי הריסה פעמיים בשלושת השבועות האחרונים. אום אל חיר, השייך לשבט הג’יאלין, כפי שמספר לנו המאחר שלנו, עיד, הוא כפר של פליטים. כמו עוד תושבים בדויים שגרו בנגב, גם הם היו צריכים לברוח מאימת מלחמת 48׳ והתיישבו כאן. ישנה תמיכה מסוימת מהרשות הפלסטינית, אבל היכולת של האחרונה לעזור מוגבלת משום שמדובר בשטח B הנמצא תחת שליטה ביטחונית של ישראל.

אום אל חיר הוא יישוב לא מוכר, ממש כמו אום אל חירן שבנגב שם הרסו את הישוב הבדווי כדי להקים יישוב יהודי. כאן אנחנו משקיפים מן הסוכה אל ההריסות של המרכז הקהילתי. אין מים זורמים ואין חשמל. ממול, על הגבעה, ניצבת ההתנחלות עם בתיה הבנויים היטב, מוקפים גינות ודשאים, מים וחשמל. הבאנליות של הכיבוש מתבטאת במה שלא נראה לעין: השקט השורר בכל, העדרים הממשיכים לרעות, בתי אום אל חיר שעדיין עומדים על תלם. מי שמטייל להנאתו בשטחים שמסביב או יושב בהתנחלות השלווה עשוי לא לדעת שהכיבוש נמשך. אבל תושבי אום אל חיר מרגישים אותו בכל יום.

אנחנו יוצאים לפנות את ההריסות של המרכז הקהילתי שתושבי הכפר נחושים להקים מחדש. על קירות המבנה שהוקם בעזרת תרומות מהעולם ציירו חברי “המרכז היהודי לאי אלימות” ציור קיר רק בחודש שעבר. הקיר נהרס אבל ייבנה מחדש.

יש משהו מרגש ויפה בבנייה משותפת של בתים שנהרסו, בחוויה של הבנייה המשותפת עצמה כדרך להראות לתושבים שהם לא לבד, וגם כדרך מאבק בהרס, בגירוש ובכיבוש. שכם אל שכם אנחנו נעמדים בשרשרת לפינוי האבנים, לפירוק ההריסות ולמיון החומרים. אבנים לחוד, פח לחוד. תושבי אום אל חיר, לוחמים לשלום ותעאיוש, יחד עם המרכז היהודי לאי-אלימות, יזמו את הפעולה. מעבירים אבנים מיד ליד, מדברים, מכירים. עוד מעט תשקע השמש, וכולם כבר מחכים שעיד, תושב הכפר שניצח על המלאכה, יגיד לנו “חלאס, מספיק, אפשר כבר ללכת הביתה”.

השמש יורדת מעל ההתנחלות שעל הגבעה ואנחנו נכנסים לאוטובוס חזרה לירושלים. עד להריסה הבאה.